כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    תת הכרה נפתחת כמו מניפה - יונה וולך

    10 תגובות   יום שישי , 10/7/09, 03:03
     

    תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
    עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה
    הַמֹּחַ צָף בִּי כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה
    וּבָאֹפֶק מִזְדַּמְּרִים כַּמָּה רוֹפְאִים, סִטְרָא אַחְרָא
    תָּמִיד לִוְּתָה אוֹתִי, הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל חֲבֵרָה
    קוֹלוֹת שִׁבְרָהּ, שׁוּב בָּאַתְנִי אוֹתָהּ צָרָה, אֶצְבָּעָהּ
    זִכָּרוֹן שֶׁל מַשֶּׁהוּ בִּי, עֲדַיִן חַיָּה עֲצֵלָה,
    מִתְנוֹדֵד, רוֹשֵׁם חַיִּים אֲחֵרִים בִּי, גַּם בָּאַהֲבָה
    עוֹשֶׂה מֵחַיַּי חַיִּים אֲחֵרִים, אֲבָל גְּבוּרָה
    וְשֵׂכֶל מִתְמוֹדְדִים עָלַי – כְּבָר מֵעֵבֶר לַבֶּהָלָה וְרֵיחָהּ
    כְּמוֹ שְׂדֵה קֶטֶל בִּי, חֶלְקִי כְּמוֹ צְוָחָה,
    עוֹפוֹת טוֹרְפֵי נְבֵלוֹת, כְּאִלּוּ שֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה
    וְאַחֲרֵי כֵן בְּאוֹתוֹ זְמַן סָמוּךְ לָרֵיחַ חֶלְקִי הִתְבַּלְבְּלָה.

    מְנַחֵם מְנַחֵם, כְּמוֹ הָעוֹפוֹת מְצַוְּחִים צְוָחָה גְּדוֹלָה
    אֲנִי כְּבָר אַחֲרֵי כֵן, מְסַדֶּרֶת בִּי בֶּהָלָה
    וְאֶת חַיִּים וְזִכְרוֹנִי וְשִׂכְלִי כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ, מְנוּחָה,
    אֵיךְ הִתְחַלְתִּי לִפְחֹד אֶת פַּחְדָּה
    וְאֵיךְ עַצְמִי חָשַׁבְתִּי לוֹ, וּפַעַם אֲנִי הָיֹה הָיְתָה.


    .

     

    השיר נכתב אחרי התעוררותה מטיפול חשמלי

    מנחם הוא מנחם פרי

    .

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/09 12:54:

      "לא, לא קורא שירה כמעט אף פעם.אין לי בשביל זה כוח.זה לא מדבר אליי. דופק לי את המוח. את הספר היחיד שיש, נתנה לי יונה וולך." מתוך ף. "צמאון".
        12/7/09 12:51:
      משובח, אפל וכואב
        11/7/09 23:02:


      מעניין מתי כתבה את השיר...

       

      אני קיבלתי כ-30 טיפולי חשמל שמאוד עזרו לי בין 1975 לבין 1979. 

      זה כבר היה אחרי שטיפולים שכאלה נעשו ע"פ חוק בהרדמה מלאה.

      זה לא כאב כלל, וגם תופעות הלוואי לא היו קשות במיוחד (יחסית לתרופות פסיכיאטריות).

       

       וכתבתי על כך בספרי "הקרב על השפיות" (1998):

       

      כאשר הגיע הרגע, ושכבתי על גבי הסדין הצחור, והבנתי שעתה יתחילו בהזרקה של הסם, ובהמשך יכו בי בחשמל, ובכן באותו רגע ממש, ביקשתי לזעוק, אך דבר לא יצא מפי. ואז משנוכחתי שלא אזעק בפי, מילאה צעקת אימים את תודעתי. לא זעקתי "אמא", כמקובל. אף לא הגיתי את הצורה הארמית "אבא". "אמא" - לא לחשו השפתיים מפני שאימי תמיד הייתה מיוצגת אצלי, כדמות חלשה פיזית ונפשית, ולא סתם חלשה, אלא תמיד חלשה ממני עצמי. ול"אבא" לא קראתי, כי הרגלו של אבא היה להצדיק את הסביבה, ואף פעם לא את בנו האהוב עליו כל-כך. הדקירה בזרוע הודיעה שהוזרק החומר המרדים. עתה, הזעקה פשטה בכל חלל וחלל שבי - אך היא הייתה נטולת זהות, היא הייתה סתמית ומנוכרת ומלאת יתמות. היא הייתה רק אאאההההההה... אחד ארוך מלא יראה וסבל, שמאחוריו הסתתרה, במובלע, גם מעט תקווה. 

      ואז התחילו האוזניים להמות לזמזם - זימזום לא נעים אך ממשי ומוחשי במלוא מובן המלה, וכבדות ניסכה על כל איבריי. חשבתי לעצמי בינות לפחד שאחז בי, שזוהי מעין סצינה הלקוחה מסרט בדיוני שבו הגיבור עובר במכונת זמן לתקופה אחרת. נוסף על כך, הבזיק בראשי גם חשש, שכבר חוויתי אותו בגיל תשע לערך, שעה שהייתי לפני כניסה לחדר ניתוח לשם הסרת התוספתן. אז יראתי מאוד שמא לא ארדם ויחתכו בבשרי החי, ותמונת אותו אירוע הבליחה וחלפה לסירוגין מול עיניי.

       

       

       

        10/7/09 19:46:

      המפגש הראשון שלי עם שירת יונה וולך היה כואב במובן הפיזי. קניתי ספר שלה באחת מחנויות סטימצקי בירושלים. כמו בכל ספר שאני קונה אני מבקש לעוטף אותו בעטיפת מתנה.  מתנה לעצמי, פותח את העטיפה בדרך,  מהר מהר כדי להריח את הריח המיוחד של ספר חדש.  כך גם הפעם.  והתחלתי לקרוא. והמשכתי ונסחפתי ואהבתי והתמכרתי ושכחתי שאני הולך עד...עמוד התאורה הראשון שעצר אותי והחזיר אותי באחת למציאות באמצעות מכה בראש. את החיוכים של ההולכים לידי לא ראיתי. הייתי המום מהמכה ומהקריאה. מאז לא הפסקתי לקרוא אותה ולכאוב אותה. בכל מובן. 

       

      רק טוב.

        10/7/09 17:56:
      אחד האהובים עלי ביצירתה המפוארת....
        10/7/09 17:43:

      ואני והאחר שבי

      תָּמִיד לִוְּתָה אוֹתִי,

       הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל חֲבֵרָה
      זִכָּרוֹן שֶׁל מַשֶּׁהוּ בִּי,

      מִתְנוֹדֵד,

      ורוֹשֵׁם חַיִּים אֲחֵרִים בִּי,

      עוֹשֶׂה מֵחַיַּי חַיִּים אֲחֵרִים,

       והִתְחַלְתִּי לִפְחֹד אֶת פַּחְדָּה
       וּפַעַם אֲנִי הָיֹה הָיְתָה.

        10/7/09 16:43:

      מפחיד
        10/7/09 15:16:


      איזו אישה

      יזו יכולת

       איזו שפה

        10/7/09 15:15:

      אי
        10/7/09 07:22:

      מכמיר עד כדי צווחה....

       

      שוקי