מריץ שורות
כל יום חמישי מאוחר בלילה, כמו שעון.
פוסטים פופולאריים
-
קינדרלעך
13/11/09 | 2223 צפיות
-
עקוּדים
31/7/09 | 1599 צפיות
-
רק עוד יום
19/4/12 | 1169 צפיות
-
שיר כאב
17/3/13 | 1765 צפיות
-
טרינידד
20/8/09 | 1943 צפיות
-
יפה שקיעת שמש
10/7/09 | 1586 צפיות
פוסטים אחרונים
- העתיד כבר כאן 16/12/13
- דמיון מודרך 7/12/13
- מגיע לו שיכתבו עליו שיר 28/11/13
- חולדאי פינת לפיד 21/11/13
- ח"י, ח"י, ח"י 12/10/13
- כזו טרגדיה 6/10/13
יפה שקיעת שמש
| שלוש או ארבע דקות אל תוך הפרק השני בקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של בטהובן העולם כולו נעצר מלכת. הקשתות בידיהם של נגני כלי המיתר קופאות באוויר באמצע תנועתן כאותה נסיכה מן האגדות שאצבעה נדקרה מן הפלך. המנצח ניצב על עמדו, שולי גלימתו מתריסים בחוצפה אל עבר הקהל, וכל היושבים באולם נעתקים אף הם מחייהם למשך שניות ארוכות. זהו הפסנתרן עצמו, היושב מרוחק מן הפסנתר עד שנאלץ למתוח גוף ככל יכולתו כדי שקצות אצבעותיו יגיעו אל הקלידים, בז'קט מכונף ובחולצה לבנה בעלת צווארון מטורזן, שמכוון את העולם כולו אל התרדמת, כמו מערכת מעצורי חירום של רכבת, המתמקחת בכל כוחה עם המסה העצומה הדוהרת קדימה. עוצרת באחת את גלגליה ומחככת אותם בפסים, גיצים ועשן ואש וחריקת ברזל אל ברזל. מאיטה ומאיטה ומאיטה עד שנעמדת על מקומה. כך גם הוא פורט באצבעות קלילות ההולכות ונכבדות על הצלילים וממירות רפרוף קליל בגרירת רגליים של צבא עייף השב חבול מעיר רחוקה עד שנעצר לגמרי בפתח עירו שלו. ואז, שבריר שנייה מאוחר יותר ניעורה העיר כולה לקראת הבאים בשעריה, קשתות יורדות אלי מיתר ופוצחות בשירה עליזה, קרנות תוקעות בכוח וקלרינט מרחף מעל כולם כמו היה ציפור המלקטת צוף בשדה פרחים. אז ניעור מחדש גם הקהל והתרגשות גדולה אוחזת בכל. וישנם מי שאינם מתעוררים עוד ושקועים בתרדמת גם אחרי אחרונת הקידות של המנצח ועל אף רחש הכסאות הנדחפים לאחור עם קומם של נגני התזמורת היושבים עליהם. חלקם ימשיכו בשנתם עוד ועוד עד תאיר השמש יום חדש. בשעת בוקר מוקדמת. עוד טרם תזרח השמש, אני סופר בדייקנות עשרים ואחד מחוסרי בית על הספסלים לאורך השדרה. עשרים ואחד אנשים מוטלים בצידי הדרך, בקבוקים ריקים של יין זול, וודקה ובירה, מגשי אלומיניום עם שאריות מזון, רצפה שחורה מקיא או משתן סביב ספסליהם, שקיות ניילון ושאריות בגדים. בכל מקטע של השדרה, על כל ספסל. המראה איננו נעים והריחות אינם נעימים. אני ממהר לעבודה בדמדומי בוקר, אבל מיד אחרי נחמני מתעורר סלאבה אל יום חדש. "לעמל יומו" יהיה אולי ביטוי מוגזם מדי להשתמש בו, כי לסלאבה אין מה לעשות כלל - אבל עצם התעוררותו מותיר בי עניין מסויים, אני סב לאחור, מארגן שתי כוסות קפה מאחד הקיוסקים ושב אליו להציע לו שתייה של בוקר. סלאבה הוא שם יפה. שמו הרשמי הוא כמובן ויאצ'יסלב, אבל לכל רוסי יש שם שנתנו לו אביו ואמו ושם שנתן לו האדם. וחבריו של ויאצ'יסלב קוראים לו סלאבה. כך הוא מספר לי אגב שיהוקים וגיהוקים שונים, המלווים באכזבה מכוס הקפה שהבאתי לו. הדבר הפשוט ביותר להתחיל איתו את היום הוא יין אדום זול, בצהרי היום מתחלף היין בבירה, ולפנות ערב עוברים לוודקה. אני רואה ששני הבקבוקים הריקים שלצידו הם כאלה בעלי פקק מסתובב ויודע שהיין באמת באמת זול. אינך ישן על ספסל בשדרה וחולץ מבקבוקיך פקקי שעם. סלאבה מדבר אלי ברוסית מהולה במעט עברית ובמילים באנגלית פה ושם. מתוך הנאום המגוהק והמקוטע שלו אני למד שהוא בן 48, שזה מעט יותר ממני. אני ממש מכיר באופן אישי אנשים בני ארבעים ושמונה, כמה מהם נמנים אפילו על חוג ידידי. אבל סלאבה נראה לי יותר בן חמישים ושמונה בואכה שישים. הוא נמוך ומוצק וגלוח ראש. מההסבר שלו על הזבובים אני מבין כי קלה יותר ההתמודדות בכינמת הראש וגוף כשאתה מגולח היטב. אני שוגה לרגע ברעיון לעשות לשני ילדיי קרחת ולהיפטר על ידי כך מהקרב הסיזיפי הזה, אבל שב מיד אל סלאבה. עשרים ושלוש שנים בארץ. הגיע עם שני הורים, שני סבים וסבתא אחת. אחות קטנה ובעלה ואחיין בן שלוש. הגיע לארץ בגיל עשרים וחמש, מהנדס יערות מהפוליטכניקום של מינסק או פינסק או נובוסיבירסק, קשה לי להבין את מרבית מילותיו. מרים ראש ומביט בעצים שמעליו. עשר הדקות במחיצתו עדיין לא לימדו אותי רוסית, אבל כשהוא מקלל אני חש בכך. כל כך הרבה עצים יש בעולם, והוא - זה כבר לא משנה לו תחת איזה עץ לשבת. איש לא נזקק לו יותר וגם יערות הקרן הקיימת לא באמת נרגשים מנוכחותו. ווד אינג'יניר, מי שמע על דבר כזה. מסתבר שברוסיה מרוב עצים יש מי שמנסה לראות את היער. אי אפשר באמת לשוחח איתו. הוא לא שמח לקראתי, לא רוצה שום דבר, אולי שלושים שקל לצעוד עד טיב טעם. סטייליסטים, אלה שחיים בשדרה. אילו היו שותים בבת-ים או בנצרת עילית היו משלמים הרבה פחות על כל בקבוק של ספירט. אבל יש אנשים עם סגנון. סלאבה לא רואה את הוריו, לא את אחותו, לא את אחייניו, בעלה של אחותו עזב את כולם וחזר לרוסיה כבר לפני שנים רבות, "השיכור הזה", מציין סלאבה ביובש. האחים שלו פזורים כאן בין היכל התרבות לפסל החדש של מאיר דיזנגוף על סוס בסמוך לרחוב הרצל. גם הם יכולים למות כולם בלילה והדבר לא יזיז לו. מצידם, שימות גם הוא. אני נותן לו עשרים ומהרהר באמביוולנטיות של המעשה שלי תוך כדי צעידה אל המשרד. אני יודע שמחר בבוקר לא יידע שזה אני מאתמול. אין לו סיבה לזכור אותי וגם אילו היתה לו - אין לו זיכרון. ארבע שעות מאוחר יותר לאה נכנסת בדלת. אינני יודע שקוראים לה לאה, אני יודע רק שהיא הדוורית שלי, ארבע שנים, היא מחייכת ומציעה לי דואר רשום על שמי. אני לוקח וחותם ושואל אותה סתם כך כמה שנים היא מחלקת כבר דואר. חם מאוד בחוץ לעבור עם תיק עור מבניין לבניין, שתעמוד חמש דקות במיזוג. לאה אומרת שכבר עשרים ואחת שנה. עשרים ואחת? ובאילו אזורים, אני שואל. תמיד כאן, לאה משיבה. תמיד באותם חמישה עשר רחובות. היא מכירה כל דייר, כל שינוי כתובת, מי נפטר ומי עבר, מי קיבל ברכת יום הולדת ומי נתבע. הוא יודעת מתי הדואר הרשום מזמן תשלום מלקוח ומתי הוא מזמן צרות לנמען. אלנבי-רוטשילד הוא לב ענייניה, יום אחר יום. חנויות נסגרות ונפתחות, משרדים מאויישים וננטשים, אנשים מופיעים ונעלמים ולאה משלשלת מעטפות אל תיבות דואר. לכל איש יש שם. פתאום אני לא יכול לשבת יותר במקומי. אני יכול להצטרף אליך להמשך הסיבוב, אני שואל אותה. עכשיו? היא שואלת. עכשיו, אני משיב. בטח, למה לא. אף פעם לא ביקשו ממני ללכת איתי. עשרים ואחת שנה אני הולכת ברחובות האלה לבד. בוא. יהיה לך חם. יש לי כובע, אני מנפנף לה. ויוצא איתה אל המרחב. איך קוראים לך בכלל, אני שואל כשאנחנו יורדים במעלית. לאה. נעים מאוד לאה, אני להב. תגיד, היא מסתכלת עלי, נראה לך שאני לא יודעת איך קוראים לך? ---- אני נכנס ויוצא בפתחי בניינים עם לאה. מרחוק סלאבה שוטף את ראשו בברזייה ממנה שותים בדרך כלל הכלבים. בלילות, בזמן שהוא שותה אני עובר בין חדרי עריכה, משלב כותרות בסרטים. פסטיבל ירושלים התחיל אתמול וכולם מסיימים בדיוק ברגע האחרון. ביום רביעי הקרוב תהיה הקרנת בכורה לסדרה חדשה של תומר הימן, "בדרך הביתה", חתיכת חיים. שווה לראות. הימים ארוכים מאוד, אינני רואה את השמש זורחת ואינני רואה אותה שוקעת. אפילו משקפי השמש מונחים במשרד כבר ימים ארוכים מפני שאינני נדרש להם לא בבואי ולא בצאתי. לא הספקתי לכתוב בליל אמש. קיבלתי נזיפה מפה ומשם. הלקוח, כולנו יודעים, תמיד צועק. הצדק עם כולם ואני מרכין ראש בהכנעה. היה לי איחור. מה יש, רק לכן מותר? |
תגובות אחרונות
-
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
-
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
-
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
-
תוגת אבי
בתגובה על דמיון מודרך
-
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
-
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (32)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
* כוכב על הפוסט
* וגם על התגובה
:))))))))
להב
תתחתן איתי.
מצטערת מראש על תגובתי ה"חיוורת"
אוהבת מאוד את כתיבתך *
שבוע טוב(איחרתי)
היה לי איחור. מה יש, רק לכן מותר?
חלילה.
גם לך.
רק תודיע מראש...
שניערך בהתאם, אתה יודע...
אז איחרת קצת. זה בסדר גמור וגם עברת את זה בסדר. אתה צריך לראות מה קורה כשאני מאחרת. אתה דופק כאן פוסט, מאחר ביום ועוד מתנצל. אני, לעומת זאת, דופקת שניים סינים עם צינור גדול, מאחרת באופן קבוע ולא עושה חשבון. תאחר חופשי להב, לאחר זה דבר מפרה.
בברכה - אלינוריגבי, רבנית, כותבת רב המכר "אלוהים יעזור - מאחר לי המחזור"
כבר דיסקסנו על איכות הכתיבה שלך והזמן ליצור אסופה....
לגבי הדוורית היקרה. כולנו חוטאים בחטא "האי רצון לדעת". מתי שוחחנו עם המנקה, שאלנו אותו/ה מאיזה רקע בא/ה? עם הגנן ועוד אנשים טובים אחרים שמתחככים בנו בשגרת היום-יום.
ובבקשה - אל תתנו כסף להומלסים, למסוממים ולמקבצי הנדבות. הם תמיד יגידו שהם רעבים/צמאים וכד' ושהכסף מיועד רק למטרה טובה (מזון לילדים הרעבים שבבית) ולבסוף תמיד הכסף ילך למטרה היקרה להם.....קניית עוד וודקה זולה, מנת סם וכד'. אנחנו לא עוזרים להם בכך שאנו נותנים להם כסף. אנחנו בסה"כ משקיטים לרגע את המצפון שלנו.
רוני (-:{
באתי רק כדי שתתרועע גם עם מישהי בת 52 עוד יומיים יא מאניאק אולי אפשר להשאיל מסלאבה כמה בקבוקים זולים לחגיגה שלי ולבקש מלאה שתשלח לי מכתב ממך ליום הולדתי?...
(-:
אתה תסלח לנו, להב, נכון? על גילויי האימפולסיביות בבלוגך המורם מעם.
כך הן נשים. לפעמים מאחר להן, לפעמים בלתי רציונליות, אפילו כשהן בסלון של אחרים...
:))))
בואי, בואי לריב איתי בבלוג שלך, חצופה, פה אני שומרת על טוהר הנשק. לא נעים, אנשים עם חמלה.
ואני לא אשכח לך את נקיטת העמדה המוזרה הזו.
ברור, מאמי, שתוהו צודק. הבעיה היתה בכך שהגדיר את שנות השישים ותופעת ההיפים כתופעה אישית ולא חברתית. תקראי, נו. שם בהתחלה. אבל בכל השאר צדק.
וחוץ מזה, כבר התוודתי שכוונותי לא היו טהורות.
פגרת.
קלאריס, אני עם תוהו. הקטע הזה לגמרי מריח ניו אייג' ודאונינג אוף אקוואריוס. מצד שני, "בתור פיצוי" כמו שאומר מאיר שלו באחד מספריו האלמותיים שלעולם לא אשכח ושמייד שכחתי את שמו, הבט-להב לא זו בלבד שדפק איחור אקדמאי, גם חסך מאתנו את ה"שבת שלום" המסורתית, ומאז סופ"שנו אינו כשהיה. כך שניתן לזהות פה ניצוצות מרדנות מרעננים נגד המכונה המצמיתה הקרויה "קוראים בקפה".
שובו אלינו בשבת הבאה לקריאה נוספת בכתבי המשורר העירוני.
שששששבת ששששלום.
אבל אם אתה רואה את זה אצל אחרים אז כנראה שגם ההיפי החומל מרים אצלך ראש.
ורואים לך אותו.
ודווקא יפה לך וזה.
(ותודה לטלי על המחמאה הכייפית מלמעלה)
:) סתם. לא קרה לי שהתעניינתי ופשוט סירבו.
הרבה יותר אישית מחברתית פירושו שהיא הייתה המון חברתית והמון המון אישית, כי אחרי שהתפזרו איש איש לביתו, המשיכו לקבל את הזולת ולכן אישית יותר מחברתית.
אני, משבית שמחות אני...בשביל מה את צריכה את זה ?
קשה לי להאמין שבפינסק יש פוליטכניקום.
אבל סלאבה בטח לא זוכר.
אתה יכול לקרוא לו גם סלאבקה, הוא ישמח.
לא... כאילו... אני... סתם אותגרה הסוציולוגית שבי, כי... אם יש תופעה שמתרחשת בהרבה מקומות באותו זמן, שהושפעה מתהליכים חברתיים והניעה תהליכים משמעותיים, אז איך היא לא חברתית? איך היא רק אישית?
אבל, גם... לא הייתי אומרת את זה אם תוהו היה מסכים לקשט את רשימת חברי...
אז, עזוב, לא באמת. כי מה שיותר חשוב זה החלק השני שהוא מאד מדויק. אהבת האדם שבך.
כמה שרוצים. אני אשתדל להביט מהצד.
בשבת שעברה יצאתי מטיב טעם בשעת בוקר מוקדמת (מי יכוללישון בחום הזה שלא לדבר על לצאת מהבית אחרי 10)
ומיד נתקלתי באיזה בחורון צעיר רוסי כמובן שביקש כסף. התחלנו לדבר סיפר לי שהוא נשא איידס ורוצה את הכסף כדי להתקלח.....
אמר שהוא לא נרקומן אבל שותה מתאדון....
טוב, נתתי לו מה שנתתי והמשכתי בדרכי.
אנשים אבודים באמצע העיר.
פיסות חיים זרועות (שלא לומר -זרוקות) על דרכך, ואתה אוסף אותן ומביא לנו נקודת מבט ראויה ומלאת חמלה על חיינו המהבילים.
תודה.
להכ, מותר להתווכח אצלך?
לפני 45 שנה, נסחפו הצעירים האמריקאים מאמריק'ה וגם מאירופה, אל מין תופעה מוזרה שאידגה בתוכה תכונות שונות ומשונות שהמשמעותית שבהן הייתה חמלה...קראו לזה להיות היפי ואם כי מקובל לחשוב שהיא עסקה במיוחד במאבק לחופש, לפריקת עול ולמלחמה עיקשת כנגד כל המלחמות כולן, הרי שהתופעה הזו הייתה הרבה יותר אישית מחברתית.
היחוד העקרי שלה היה כמובן אותה התחייבות מרצון שלקח על עצמו כל היפי ראוי, לקבל את זולתו בשיוויון נפש, אפילו האחרון היה מוזר/חריג/חי בשולים או סתם משוגע.
ישראל צועדת תמיד קצת אחרי אמריקה והנה 45 שנה לאחרי זה, אני צועד בשדרה ויובל ציגלר אומר לי פתאום שאהבה זה הדבר הכי חשוב ועכשיו אתה משקה אלכוהוליסטים בקפה, מתחבר עם הדוורית ושומע מוזיקה וודסטוקית- וינאית ורק מלחמה להלחם כנגדה עוד אין, אבל תהיה.
רעי כאח לי להב הלוי, באיחור קל, גם אתה הפכת להיות היפי.
או במילים אחרות: הבט להב...
יפה. מציאויות והגיגים ומועקות ומראות. כיף להצטרף.
להב יקר, כל כך הכבידו עליך יושבי השדירה עד שהרכנת ראשך והקטנת אותיותיך. אבל ראה איזה פיוט יצא. איזו פריטה על מיתרינו אנו.
האיחור היה שווה.
אפשר לככב תגובה?
לא, אה?
גם את הפוסט שלך אהבתי...(:
אתה איש טוב
"יפה שקיעת שמש".
ככה כתבת.
בלי להוסיף או לדחוף לנו את הלב העצוב כמו שבדרך כלל גומרים את המשפט הזה.
לא את הלב של הנסיך המדברי של סנט אכזופרי ולא את של הנסיך מפלוגה ב' (יהונתן גפן).
כי זה לא שאין לב במה שכתבת.
יש.
המון.
אבל זה לא לב שרוצה שיציירו לו כבשה.
לפחות ככה נראה לי.
זה לב שרוצה לצעוק:
אני אוהב אותך לאה.
או:
אני אוהב אותך סלאבה.
או:
אני רואה לכם את הבאובבים. הלוואי שיכולתי לנכש לכם אותם.
ושבת שלום גם.
איזה יופי.
שבריר שנייה של בטהובן, מול 'לייפ-טיים' של סלאבה,
קמט בזמן שאפשר להישאב לתוכו והוא נהיה נצח.
אבל לא לאה, היא צועדת עם רגליים על הקרקע ושואבת את הזמן אליה.
טוב, נרשם לך איחור, אבל היה שווה לחכות ((:
(מוּתרמוּתר)
היכולת שלך לטייל בין האסוסיאציות מרתקת ומרשימה והכישרון שלחבר בין כולן חוט שזור של תוכן ומשמעות הוא כישרוןם מבורך. עלה והצלח.
צועק - צודק...
http://www.youtube.com/watch?v=hM8qT9Xop5k
גרסת דאגלס.
שבת שלום, להב.
המוסיקה שלך נעימה גם אחה"צ.