| שלוש או ארבע דקות אל תוך הפרק השני בקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של בטהובן העולם כולו נעצר מלכת. הקשתות בידיהם של נגני כלי המיתר קופאות באוויר באמצע תנועתן כאותה נסיכה מן האגדות שאצבעה נדקרה מן הפלך. המנצח ניצב על עמדו, שולי גלימתו מתריסים בחוצפה אל עבר הקהל, וכל היושבים באולם נעתקים אף הם מחייהם למשך שניות ארוכות. זהו הפסנתרן עצמו, היושב מרוחק מן הפסנתר עד שנאלץ למתוח גוף ככל יכולתו כדי שקצות אצבעותיו יגיעו אל הקלידים, בז'קט מכונף ובחולצה לבנה בעלת צווארון מטורזן, שמכוון את העולם כולו אל התרדמת, כמו מערכת מעצורי חירום של רכבת, המתמקחת בכל כוחה עם המסה העצומה הדוהרת קדימה. עוצרת באחת את גלגליה ומחככת אותם בפסים, גיצים ועשן ואש וחריקת ברזל אל ברזל. מאיטה ומאיטה ומאיטה עד שנעמדת על מקומה. כך גם הוא פורט באצבעות קלילות ההולכות ונכבדות על הצלילים וממירות רפרוף קליל בגרירת רגליים של צבא עייף השב חבול מעיר רחוקה עד שנעצר לגמרי בפתח עירו שלו. ואז, שבריר שנייה מאוחר יותר ניעורה העיר כולה לקראת הבאים בשעריה, קשתות יורדות אלי מיתר ופוצחות בשירה עליזה, קרנות תוקעות בכוח וקלרינט מרחף מעל כולם כמו היה ציפור המלקטת צוף בשדה פרחים. אז ניעור מחדש גם הקהל והתרגשות גדולה אוחזת בכל. וישנם מי שאינם מתעוררים עוד ושקועים בתרדמת גם אחרי אחרונת הקידות של המנצח ועל אף רחש הכסאות הנדחפים לאחור עם קומם של נגני התזמורת היושבים עליהם. חלקם ימשיכו בשנתם עוד ועוד עד תאיר השמש יום חדש. בשעת בוקר מוקדמת. עוד טרם תזרח השמש, אני סופר בדייקנות עשרים ואחד מחוסרי בית על הספסלים לאורך השדרה. עשרים ואחד אנשים מוטלים בצידי הדרך, בקבוקים ריקים של יין זול, וודקה ובירה, מגשי אלומיניום עם שאריות מזון, רצפה שחורה מקיא או משתן סביב ספסליהם, שקיות ניילון ושאריות בגדים. בכל מקטע של השדרה, על כל ספסל. המראה איננו נעים והריחות אינם נעימים. אני ממהר לעבודה בדמדומי בוקר, אבל מיד אחרי נחמני מתעורר סלאבה אל יום חדש. "לעמל יומו" יהיה אולי ביטוי מוגזם מדי להשתמש בו, כי לסלאבה אין מה לעשות כלל - אבל עצם התעוררותו מותיר בי עניין מסויים, אני סב לאחור, מארגן שתי כוסות קפה מאחד הקיוסקים ושב אליו להציע לו שתייה של בוקר. סלאבה הוא שם יפה. שמו הרשמי הוא כמובן ויאצ'יסלב, אבל לכל רוסי יש שם שנתנו לו אביו ואמו ושם שנתן לו האדם. וחבריו של ויאצ'יסלב קוראים לו סלאבה. כך הוא מספר לי אגב שיהוקים וגיהוקים שונים, המלווים באכזבה מכוס הקפה שהבאתי לו. הדבר הפשוט ביותר להתחיל איתו את היום הוא יין אדום זול, בצהרי היום מתחלף היין בבירה, ולפנות ערב עוברים לוודקה. אני רואה ששני הבקבוקים הריקים שלצידו הם כאלה בעלי פקק מסתובב ויודע שהיין באמת באמת זול. אינך ישן על ספסל בשדרה וחולץ מבקבוקיך פקקי שעם. סלאבה מדבר אלי ברוסית מהולה במעט עברית ובמילים באנגלית פה ושם. מתוך הנאום המגוהק והמקוטע שלו אני למד שהוא בן 48, שזה מעט יותר ממני. אני ממש מכיר באופן אישי אנשים בני ארבעים ושמונה, כמה מהם נמנים אפילו על חוג ידידי. אבל סלאבה נראה לי יותר בן חמישים ושמונה בואכה שישים. הוא נמוך ומוצק וגלוח ראש. מההסבר שלו על הזבובים אני מבין כי קלה יותר ההתמודדות בכינמת הראש וגוף כשאתה מגולח היטב. אני שוגה לרגע ברעיון לעשות לשני ילדיי קרחת ולהיפטר על ידי כך מהקרב הסיזיפי הזה, אבל שב מיד אל סלאבה. עשרים ושלוש שנים בארץ. הגיע עם שני הורים, שני סבים וסבתא אחת. אחות קטנה ובעלה ואחיין בן שלוש. הגיע לארץ בגיל עשרים וחמש, מהנדס יערות מהפוליטכניקום של מינסק או פינסק או נובוסיבירסק, קשה לי להבין את מרבית מילותיו. מרים ראש ומביט בעצים שמעליו. עשר הדקות במחיצתו עדיין לא לימדו אותי רוסית, אבל כשהוא מקלל אני חש בכך. כל כך הרבה עצים יש בעולם, והוא - זה כבר לא משנה לו תחת איזה עץ לשבת. איש לא נזקק לו יותר וגם יערות הקרן הקיימת לא באמת נרגשים מנוכחותו. ווד אינג'יניר, מי שמע על דבר כזה. מסתבר שברוסיה מרוב עצים יש מי שמנסה לראות את היער. אי אפשר באמת לשוחח איתו. הוא לא שמח לקראתי, לא רוצה שום דבר, אולי שלושים שקל לצעוד עד טיב טעם. סטייליסטים, אלה שחיים בשדרה. אילו היו שותים בבת-ים או בנצרת עילית היו משלמים הרבה פחות על כל בקבוק של ספירט. אבל יש אנשים עם סגנון. סלאבה לא רואה את הוריו, לא את אחותו, לא את אחייניו, בעלה של אחותו עזב את כולם וחזר לרוסיה כבר לפני שנים רבות, "השיכור הזה", מציין סלאבה ביובש. האחים שלו פזורים כאן בין היכל התרבות לפסל החדש של מאיר דיזנגוף על סוס בסמוך לרחוב הרצל. גם הם יכולים למות כולם בלילה והדבר לא יזיז לו. מצידם, שימות גם הוא. אני נותן לו עשרים ומהרהר באמביוולנטיות של המעשה שלי תוך כדי צעידה אל המשרד. אני יודע שמחר בבוקר לא יידע שזה אני מאתמול. אין לו סיבה לזכור אותי וגם אילו היתה לו - אין לו זיכרון. ארבע שעות מאוחר יותר לאה נכנסת בדלת. אינני יודע שקוראים לה לאה, אני יודע רק שהיא הדוורית שלי, ארבע שנים, היא מחייכת ומציעה לי דואר רשום על שמי. אני לוקח וחותם ושואל אותה סתם כך כמה שנים היא מחלקת כבר דואר. חם מאוד בחוץ לעבור עם תיק עור מבניין לבניין, שתעמוד חמש דקות במיזוג. לאה אומרת שכבר עשרים ואחת שנה. עשרים ואחת? ובאילו אזורים, אני שואל. תמיד כאן, לאה משיבה. תמיד באותם חמישה עשר רחובות. היא מכירה כל דייר, כל שינוי כתובת, מי נפטר ומי עבר, מי קיבל ברכת יום הולדת ומי נתבע. הוא יודעת מתי הדואר הרשום מזמן תשלום מלקוח ומתי הוא מזמן צרות לנמען. אלנבי-רוטשילד הוא לב ענייניה, יום אחר יום. חנויות נסגרות ונפתחות, משרדים מאויישים וננטשים, אנשים מופיעים ונעלמים ולאה משלשלת מעטפות אל תיבות דואר. לכל איש יש שם. פתאום אני לא יכול לשבת יותר במקומי. אני יכול להצטרף אליך להמשך הסיבוב, אני שואל אותה. עכשיו? היא שואלת. עכשיו, אני משיב. בטח, למה לא. אף פעם לא ביקשו ממני ללכת איתי. עשרים ואחת שנה אני הולכת ברחובות האלה לבד. בוא. יהיה לך חם. יש לי כובע, אני מנפנף לה. ויוצא איתה אל המרחב. איך קוראים לך בכלל, אני שואל כשאנחנו יורדים במעלית. לאה. נעים מאוד לאה, אני להב. תגיד, היא מסתכלת עלי, נראה לך שאני לא יודעת איך קוראים לך? ---- אני נכנס ויוצא בפתחי בניינים עם לאה. מרחוק סלאבה שוטף את ראשו בברזייה ממנה שותים בדרך כלל הכלבים. בלילות, בזמן שהוא שותה אני עובר בין חדרי עריכה, משלב כותרות בסרטים. פסטיבל ירושלים התחיל אתמול וכולם מסיימים בדיוק ברגע האחרון. ביום רביעי הקרוב תהיה הקרנת בכורה לסדרה חדשה של תומר הימן, "בדרך הביתה", חתיכת חיים. שווה לראות. הימים ארוכים מאוד, אינני רואה את השמש זורחת ואינני רואה אותה שוקעת. אפילו משקפי השמש מונחים במשרד כבר ימים ארוכים מפני שאינני נדרש להם לא בבואי ולא בצאתי. לא הספקתי לכתוב בליל אמש. קיבלתי נזיפה מפה ומשם. הלקוח, כולנו יודעים, תמיד צועק. הצדק עם כולם ואני מרכין ראש בהכנעה. היה לי איחור. מה יש, רק לכן מותר? |