כבר כמעט 3 שנים עברו מאז שנכנסתי למרפאת לייזר עם משקפיים ויצאתי ממנה בלעדיהם. 3 שנים בהם אני רואה טוב גם ללא עזרים שתמכו בי במשך עשור וחצי. היה לי נחמד לקרוא שוב את הטקסט הזה, שפרסמתי בשוקס ימים ספורים אחרי אותו ניתוח, ולראות (מושג מפתח בפוסט הזה) שההסתכלות שלי אז ועכשיו לא השתנתה. ********* 15 שנה שאני איתם.
15 שנה שאני תלוי בהם כל-כך.
15 שנה שאני סוחב אותם איתי כמעט לכל מקום.
15 שנה שבזכותם המבט שלי הוא שונה. והנה, עוד שעה פחות או יותר, אוריד את זוג המשקפיים מהפנים, אאפסן אותו בנרתיק ואתקע אותו באיזו מגירה אפילה, בה ישאר למזכרת. לפני כן (מן פרט קטן ושולי כזה) תצרוב קרן לייזר את העיניים שלי ותעשה עוד מיני מעשים מגונים (כמו למשל לרוקן את חשבון הבנק שלי).
אני זוכר את השלב בו הבנתי לראשונה שאני צריך משקפיים.
הייתי תלמיד בית-ספר, ופתאום שמתי לב שאני לא יכול לראות כ"כ טוב את מה שכתוב על הלוח (לא שזה הפריע לי במיוחד). בהתחלה חשבתי שאולי זה קשור לכך שאני יושב בשולחן הכי רחוק. אח"כ שמתי לב שכשאני מחכה לאוטובוס והוא מגיע - הוא צריך ממש להתקרב כדי שאוכל לראות מה המספר שלו.
זה היה השלב בו יידעתי את ההורים שיתכן שהראיה שלי (ממש כמו שלהם) כבר לא ממש 6/6. אבא, פולני אמיתי, העדיף להתעלם מהעובדה שראייה זה עניין גנטי בעיקר, ומיהר להאשים את העובדה שראיתי יותר מדי טלויזיה בלי להדליק את האור (עד היום אני נזכר בקריאות ה"למה אתה יושב בחושך הזה? תדליק את האור, אתה תוציא לך את העיניים". עד היום אני לא מסוגל לראות טלויזיה בחדר חשוך לגמרי בלי נקיפות מצפון וציפיה לכך שהוא יכנס לחדר וידרוש שאדליק את האור. אז מה אם הוא גר 60 ק"מ ממני).
כשקיבלתי את זוג המשקפיים הראשון ונזכרתי שוב איך זה לראות בפוקוס, השתדלתי להשתמש בו כמה שפחות. לשים אותו רק בשיעורים, לא להשתמש בו כשלא ממש חייבים. בכל זאת, טינאייג'ר שלא ממש רוצה להיות אבו-ארבע. אח"כ נכנעתי והרכבתי אותם כל הזמן. בגיל 17 גם הוספתי לארסנל עזרי הראיה עדשות מגע, שהתבררו כמשהו שממש יכול להיכנס להגדרה של "תחביב" - כל התחזוקה שלהן: הנקיון היומי, שפשופן בסבון, כדור האנזים שצריך לשים במיכל ההשריה פעם בחודש, יכול להעסיק אותך רבות ולקחת הרבה מאוד זמן. טוב שהיתה לי לזה סבלנות (אז).
עם הזמן כל הקונספט השתכלל, למזלי, ויכולתי לעבור לעדשות מגע חודשיות, שלא דורשות כזה high maintenance.
אבל למרות שזה ככה כבר שנים - בד"כ לא השתמשתי הרבה בעדשות. כשאתה קם בבוקר והעיניים שלך עדיין מכווצות מרוב עייפות - הדבר האחרון שמתחשק לך זה לפתוח אותן בכוח בעזרת האצבעות ולהחדיר לתוכן גורם זר. אז השתמשתי בהן בימים שכן היה לי כח לעשות את זה, ולרוב ביציאה לבילויים.
את ניתוח הלייזר לא הלכתי לעשות מתוך רצון לשנות/לשפר את הלוק. אמנם שנים תהיתי מה עדיף לי מבחינה זו - עם או בלי משקפיים, אבל הסיבה לניתוח היתה נוחות. תמיד הייתי חסיד גדול של נוחות. תמיד הייתי מוכן להוציא כסף בשביל שיהיה לי יותר נוח. ולראות בצורה אופטימלית בלי עזרים נכנס אצלי יופי לקטגוריה הזו של "נוח". התהליך עצמו, לעומת זאת, נכנס לא פחות יופי לקטגוריה של "יקר" ואפילו טיפה בקטגוריית "מפחיד". אבל משום מה רק טיפה. דבר מוזר, לפחדן מדופלם כמוני שלא יעשה, למשל, באנג'י, גם אם תשלמו לו הון עתק. "תגידי", אני שואל את ד' כשאנחנו בדרך לכניסה למגדל המשולש של עזריאלי, בו שוכנת מרפאת "עיניים". "זה שעוד חצי שעה הולכים לחתוך לי בעיניים ולצרוב אותן עם לייזר ואני עדיין לא מרגיש שום פחד, זה הגיוני?"
ד' חושבת שלא ממש, ואם לומר את האמת - גם לי לא נראה הכי מובן איך בכל התהליך הזה של לעשות ניתוח לייזר להסרת משקפיים לא התגנב בי אפילו לרגע אחד איזה חשש, איזה פחד. אפילו לא איזו הרגשת אי נוחות קטנה עקב הרעיון שאיבר כ"כ יקר, חשוב ורגיש הולך לעבור תהליך שנראה על פניו די מפחיד. אני מנתח את זה, וחושב שזה אולי בגלל שההסתכלות שלי היא סופר-רציונלית. סרט התדמית של המרפאה מספר ש"שאחוז הבעיות אצל מנותחים הוא בסה"כ 1/4% וגם אלו לרוב לא בעיות חמורות". אז אם סטטיסטית המספר כ"כ קטן, אם מדובר בניתוח הכי שכיח בעולם היום, אם מדובר בלא פחות מפרופסור, שמנתח במרפאה שעושה את הכמות הכי גדולה של הניתוחים האלה בארץ - אז כנראה שבאמת אין לי מה לדאוג. גם העובדה שהפרופ' דיווח לי בבדיקה הראשונית ש"יש לך קרנית עין עבה במיוחד" (עם קרנית דקה כלל אי אפשר לעבור ניתוח כזה) לא מזיקה לשאננות. אגב, זו אחלה שורת פיק-אפ, לא? "היי בובה, יש לי קרנית עבה במיוחד". אני לא מרגיש דאגה אפילו כשאני עולה על שולחן הניתוחים, לראשי הכובע המצחיק הזה ששמים לך בניתוח (ולא ברור לי למה צריך אותו גם כאן) ולגופי, מלבד הבגדים (בניתוח עיניים לא מפשיטים אותך) מן סינור רפואי שכזה.
ובכל זאת, כשהאחות שמטפטפת לי טיפות להרדמת העיניים לפני הכניסה אומרת לי שבמהלך הניתוח "הפרופסור יגיד לך כל הזמן מה הוא עושה ובאיזה שלב הוא נמצא", אני אומר לה שאולי עדיף שלא. אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע אותו מדבר איתי בזמן אמת על חתכים שהוא עושה בעיניים שלי ועל כך שהקרנית בחוץ, או שהיא מוכנסת עכשיו חזרה ומולחמת בחום של מי יודע כמה מה מעלות.
בפרסומים על הניתוחים האלה תמיד מדגישים ש"זה לא כואב". זה נכון, אבל יותר בכיוון של חצי נכון. הסיפור עם הלייזר באמת לא כואב, ואפילו אפשר לומר שהוא לא ממש מורגש. מה שלפניו ואחריו, לעומת זאת - דווקא כן.
את הפרוצדורה פותחים בהשמת קפיץ שאמור להפריד בין העפעפיים ולדאוג שלא יזוזו. משהו שמאוד מזכיר את הסצינה ב"התפוז המכני" בה פותחים לאלכס את העיניים בכוח בזמן שמקרינים לו סרטי שטיפת מוח. כמו שם, גם כאן מטפטפים לך לעיניים כל מני טיפות.
אחרי הקפיץ (לא נעים, ודי כואב) מגיע זמנה של מין טבעת ואקום שמרכיבים על העין (עוד יותר לא נעים, עוד יותר כואב). אני מתפתל קצת, והפרופסור מתרה בי "לא לזוז, זה מסוכן!". את המשפט הזה אני אשמע עוד כמה וכמה פעמים במהלך הניתוח.
הפרופסור מתחיל לעבוד על עין שמאל. בשלב הזה כבר לא כואב, אבל תחושת האי נוחות דומיננטית. הגוף שלי די אדג'י, לא מצליח להגיע להרפיה. הצוות הרפואי, לעומת זאת, די נינוח. מלבד לדבר על ההתרחשות שתחתם ("רואה? אמרתי לך שמס' 9 וחצי זה גדול מדי. מספיק 9". אלוהים יודע מה זה אומר) הם מנצלים את ההזדמנות להתעדכן באירועים אקטואליים ("אז כמה טילים נחתו היום? יש הרוגים?") בזמן שהעין שלי, מן הסתם, מופרדת לשתיים.
אחרי שהם עושים את מה שהם עושים על עין שמאל ומעבירים חוויות על ליגת העל, מגיע תורה של עין ימין. התחושות דומות לאלו שהרגשתי בעין הקודמת, וכשהם מסיימים איתה אני נושם לרווחה ושמח שהסיפור הזה נגמר.
או כך לפחות חשבתי.
"עכשיו עוברים לשלב השני", אומר הפרופסור, ומתברר שיש לנו עוד סיבוב של התעללות אישונים. עכשיו מגיע תורו של אדון לייזר לבוא ולסדר את העניינים. שוב מוכנס קפיץ לעין, אם כי הפעם אחד יותר עדין ופחות כואב. שוב אני נדרש להסתכל לכאן, ואז לשם, ולא לזוז כי זה מסוכן. "תסתכל על האור האדום כל הזמן", הוא אומר לי ואני בוהה בנקודה האדומה שמעלי, שהולכת ומטשטשת, עד שהיא מתערבבת עם עוד נקודה ירוקה שמעליה. אני מנסה להיכנס למצב מדיטטיבי, כזה שירפה את הגוף שלי כמו שהפרופסור כל הזמן מבקש, אבל כנראה שכדור הואליום שנתנו לי לפני שנכנסתי לכאן לא מספיק אפקטיבי. הגוף לא תמיד סר למרותי, ואני מסביר לפרופסור שהתנועות האלה "הן לא רצוניות", ושקשה לי להירגע ולהרפות את הגוף.
כשהלייזר עובד (והפרופסור חוזר שוב ושוב על המנטרה: "הולך יופי, נשאר עוד קצת. אל תזוז, זה מסוכן") ריח שרוף ממלא את האויר.
"זה לא הפחיד אותך?", שואלת אותי ד' אח"כ, ואני אומר לה ש"לא, זה עשה לי חשק ל'על האש' ".
כשהם מסיימים את הכל, משהו כמו חצי שעה פלוס מינוס אחרי שזה התחיל, מדביקים לי על הפנים שני מגיני עיניים מפלסטיק ושולחים אותי לנוח קצת בחדר ההמתנה. "אתה צריך להיות עם עיניים עצומות עד מחר בבוקר", אומרת האחות ואני כבר מדמיין איזה ערב לא נוח הולך להיות לי.
ד' נכנסת לשבת איתי ושואלת איך היה. "בסדר, נראה לי, אבל קשה. לא נעים. אבל גם לא נורא. נראה לי שהיה שווה את זה".
כמה שעות אח"כ, בבית, גם אבא שלי מגיע. מסתבר שחשוב מאוד שיהיה מי שישגיח עליך ויהיה לצידך בשעות האלה של האפטר-שוק, שיטפטף לך את טיפות העיניים (יש שלושה סוגים שאני צריך לקחת בזמן הקרוב) וירכיב לך אחרי זה בחזרה את מגיני הפלסטיק, איתם אתה גם צריך לישון בימים הקרובים.
כשאני קם למחרת בבוקר, מסיר את המגינים ומסתכל מסביב, אני מגלה שאני רואה די טוב. זה מרגיש לי קצת סוריאליסטי. פתאום אני לא צריך להושיט את היד למשקפיים כדי להתפקס. הראיה עושה רושם תקינה, גם אם היא עדיין לא פיקס לגמרי. הצצה במראה מגלה לי, לזוועתי, כתם אדום די גדול משמאל לאישון של עין ימין, ועוד שניים קטנים יותר מימינו. "זה שטף דם כתוצאה מהואקום", אומר לי בניחותא הפרופסור שעה אח"כ, כשאני מגיע לצ'קאפ במרפאה. "לא רציני, זה עובר תוך חודש". את המילה "חודש" הוא אומר כאילו מדובר בשלושים דקות ולא בשלושים יום בהם אסתובב עם עין מוכתמת ואצטרך לענות לכל דיכפין על השאלה "מה קרה לך בעין?".
אבל כשאני מסתכל מהחלון של המרפאה (קומה 30 במגדל עזריאלי) ורואה את כל הנוף הפנורמי של תל-אביב בלי עזרה של שום דבר, כתם זמני בעין באמת נראה פחות חשוב.
אני יכול לראות! בלי טובות! אמנם עדיין קשה לי לראות מקרוב (לקרוא עיתון, או טקסט על מסך מחשב. באמת כתוב בדף ההסברים שחולק לי ש"קושי בקריאה ובראיה לקרוב מופיע אצל חלק מהמטופלים בימים הראשונים. תחושה זו תחלוף לאחר מספר ימים בדרך כלל") ונכון שבחודש הקרוב אני חייב להשתמש במשקפי שמש כשאני בחוץ. גם נכון שהזלפת טיפות שונות ומשונות לעיניים הופך להיות עיסוק מרכזי למדי בשבילי החודש, אבל כמו שאומרים - עד החתונה זה יעבור.
ולא פחות חשוב - גם עד היום הולדת זה יעבור. עוד חודשיים פחות שלושה ימים יתאחדו בחיים שלי שני מספרים: "30" ו-"6/6". |