הרשימה הבאה, שהתפרסמה השבוע ב"גלובס", אינה ביקורת כפשוטה.

יש להתייחס אליה כצילום רגעי של התעוררות הרוק הנשי בישראל. ובו בזמן, היא גם מהווה חומר למחשבה עבור כל מי שרוצה לעסוק באמנות ומתלבטת בין מסחריות לתרבותיות.

התשובה, מתברר, מובנת מאליה.

רוק בצהריים  

הגיטרות חותכות בבשר החי כמו סכין מנתחים, מרטשות את העור בלי הרדמה. שתי דקות ורבע של דיסטורשן תוקפני, מזוקק, בעברית, בין שפתיה הבשרניות של מיכל גבע, באתר האינטרנט "מאקו". לב המיינסטרים, כיכר העיר, שני בצהריים, והעולם מתפוצץ.

כעת הקישו, באותו אתר פופולארי של "שידורי קשת", את שלוש המלים "איה זהבי פייגלין". זהבי, מנהיגת "כל החתיכים אצלי", נבחנה לפני מספר שבועות לעונה השביעית של "כוכב נולד". היא הקדישה שיר אהבה רדוף למניאק ששבר את ליבה וסיכמה באצבע משולשת למצלמה. לאכזבתם הגלויה של חבריה להרכב, בוגרי רימון, זהבי הצליחה לעלות שלב. אל דאגה - הרוקרית המחוספסת, חדת הלשון, נשרה בהמשך. בינתיים, הותירה רושם עז על כל מי שצפה בה, ואף גרפה מאות זעקות שבר בין הטוקבקיסטים בעקבות ההדחה.

"כוכב נולד 7" היא פלטפורמה חסרת תקדים. האודישן של זהבי רשם כמעט 20 אלף צפיות באתר. גבע, בינתיים, צברה בסביבות ה-500. "קרח", השיר ששחררה השבוע, הוא הסינגל השני מתוך אלבום הבכורה שלה. צריך הרבה תעוזה כדי להפגיז את הרדיו המנומנם בתחילת יולי ברעש חרוך שדורס את האוזניים כמו מגהץ אדים שאיבד שליטה. או שגבע מרגישה שתקופת קרן פלס, שליוותה את סוף עידן שרון בלבלובי פסנתר נוגים, עומדת להסתיים. אגב, הביקורת על הופעתה של גבע ב"מאקו", כמו גם השיר הראשון שהוציאה לאור, רמזו שהיא מושפעת מלא אחרת מאשר פלס.

לא עוד. לא עכשיו.

איה זהבי פייגלין היא סיפור מעניין אפילו יותר. היא בת 22 בלבד, זוכת פסטיבל רוק רימון, שלכדה את עיניה ואוזניה של המעריצה נינט טייב. טייב, הצלע השלישית במשולש הגירל-פאואר שנרקם מול עינינו, הבהירה לא מזמן לגיא פינס שזהבי היא התקווה הגדולה שלה לשנה הקרובה, וזהבי, ברגישות אופיינית, הודתה שנינט היא "הכלבה" המועדפת עליה.

השיח החופשי, השנון, חסר העכבות, שונה לגמרי מאותם המנוני חמיצות מיוסרים ששמענו עד לזרא בשנים האחרונות. נינט, כבר כתבנו כאן, סימנה לפני כחודש את הדרך בשיר הראשון מתוך דיסק הרוק העתידי שלה ומסע ההופעות המסקרן עם להקת רוקפור. אצלה, בדיוק כמו אצל זהבי וגבע, זה מגיע מהבטן, מהמקום הכי רוטט שיכול להיות. הצעקה והזעם שרוצים לפרוץ החוצה מתועלים למערכת התופים, שמבקשת סיוע מהבס, שדוחף קדימה גיטרה חשמלית, שיורה בכל מה שזז.

זה עדיין לא הרוקנרול העשוי ללא חת של פטי סמית, ובוודאי שלא ההארד קור הצורב של פיג'יי הרווי. זה בסך הכל, הבה נודה, פופ-רוק נשי, עגול, מלודי, עם קצוות שרופים. ועם זאת, בזהירות המתבקשת, עם מבטים שנשלחים לצדדים, אפשר לאתר את ניצני המהפכה.

יוצרות ישראליות תסרטו בשנות ה-80 סצנת רוק נשי מרשימה, כשאסתר שמיר דרדרה את עצמה למקום הכי נמוך בתל אביב, קורין אלאל בעטה בכל מי שקרא לה מותק, סי היימן הכריזה שהיא לא עובדת בשביל אף אחד וריקי גל נהמה על נערת הרוק שמזדיינת עם כל מה שזז. אבל כבר שנים ארוכות לא הרגשנו התנערות כזאת, בלי לדפוק חשבון לגלגלצ, לברוח ללונדון, או להתייסר מרה על הכסף שלא זורם לחשבון הבנק.

יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא, והוא מגיע בסוף, חשוף כתפיים, עם גרביונים צמודי ירכיים, ומבט מיני, תובעני, שלא מותיר מקום לספק. הקיץ הזה הולך להיות חם. חם מאד. 

מיכל גבע - קרח, 2:15

אבישי מתיה