היומן הכי (לא) אישי שיש...
פראדוקס:
כל כך הרבה מחשבות, תובנות ותהיות. שאלות שמקפצות בתזזיות לא סימטרית מהרצפה לתקרה, לרשת על החלון הסגור (המזגן פועל...) מתרסקות לפעמים על השולחן מול המסך, מתיזות רוטב מהסלט וטסות שוב לכל כיוון אפשרי, מחפשות תשובות לעגון אליהן - לנוח.
ועם מי אני חולק את כל זה? חמישים מיליון אייקונים משודרגים.
פוסטים פופולאריים
-
בואי שרה, יוצאים ממצרים
29/3/10 | 567 צפיות
-
יום פתוח לקראת קרנבל המסיכות בונציה
14/12/08 | 741 צפיות
-
מכנסי דפוק אותי
14/8/07 | 4655 צפיות
-
מגזין קונטקט - סוף הדרך
7/3/08 | 1478 צפיות
-
עדיף כבר קפה בגדאד... או ערוץ 2
18/10/07 | 1159 צפיות
-
ההתכנסות הגדולה ביותר בתולדות האנושות
14/4/08 | 575 צפיות
פוסטים אחרונים
- בואי שרה, יוצאים ממצרים 29/3/10
- יום פתוח לקראת קרנבל המסיכות בונציה 14/12/08
- צילום מסע בהודו - הרצאה חינם בקפסיטו 6/7/08
- סדנת צילום מרעננת לקיץ :-) 7/5/08
- ההתכנסות הגדולה ביותר בתולדות האנושות 14/4/08
- מגזין קונטקט - סוף הדרך 7/3/08
26 נזירות שתקניות וצלם אחד שלא מפסיק לכתוב. חלק ב'
| יום ראשון, 05:54, הפעמון מצלצל ואני קם אל יום חגן השבועי של הבנות שנמצאות כולן בכנסיה, מקבלות בתפילה אוהבת, קצת צרודה, חצי מנומנמת את היום הכי עמוס בשבוע הנזירי. בימי ראשון, נוספות לתפילות פעילויות בעלות נופך יותר חברתי. "אנחנו לא ממש חברות אחת של השניה., לא במובן שאתה מכיר. אם מישהי צריכה עזרה היא תקבל אותה וכשצריך עצה, תמיד יש למי לפנות. כל שאר המוטיבים של חברויות שמוכרות לך מהעולם שבחוץ, לא קיימים אצלנו." סדר יומן ואופי חייהן של הנזירות לא מכוונים כלפי יחסי רעות ושאר הבלי החיים. אמנם אי אפשר להתעלם מהאחווה והשיתוף השוררים במקום אולם הדגש תמיד היה על הקשר האישי הישיר של כל נזירה עם האל והאמונה. לכל נזירה חדר היוצא אל גינה אישית, תחומה בקירות גבוהים. גינות אלה משמשות מראה מצויינת לאישיותן של הנזירות החופשיות לעשות בהן כרצונן. יש גינות מסודרות בסדר מופתי, יש מבולגנות וחסרות צבע ויש כאלה שפורחות כל הזמן, מניבות מאות ורדים ריחניים משיח קטן אחד. בחמש ושלושים הן מצטרפות לתפילת שחרית בכנסייה. גם פה מתרכזת כל אחת בתפילתה. הן מתכנסות בתאי תפילה אישיים, אחת ליד השניה, מופרדות במחיצות עץ מהוקצעות מצויידות במחברת תפילה, סימנייה קטנה ותמונה של ישו מחייך אל כלותיו. אחר כך הן ממשיכות בסדרת תפילות אישיות בתאן עד לארוחה המוגשת לכל אחת בחדרה בשעה 10:30. את הארוחה מכינה נזירה תורנית שמניחה את האוכל מחוץ לדלתן. הן פותחות את הדלת לאסוף את האוכל מחכות רק לאחר שפג קול טפטוף סנדלי התורנית. באמצע היום מתפנות הנזירות לעבודות הקדרות מהן מתפרנס המנזר. גם כלים אלה נעשים בבדידות מוחלטת. מה שמדהים הוא שבין העבודות קיים דמיון מרשים, זאת למרות שהנזירות מעולם לא מבקרות בחנות המנזר, בה מוצגות עבודותיהן של האחיות. סדרת תפילות משותפות מסכמות את היום הרבה לפני השעה תשע בערב. יום ראשון הוא יום מיוחד במנזר. זהו היום היחיד שבו שוברות הנזירות את ההתבודדות והשתיקה. השינוי מתחיל בטיול בן שעתיים בו יוצאות הנזירות להליכה רגלית בשבילי היער. "אנחנו מאוד מקפידות שהנזירות יצאו לטיול בקבוצות קטנות" אומרת הנזירה. כך ניתנת לכל אחת מהן ההזדמנות לדבר עם חברותיה." כדי שלא אפר את שלוותם של המטיילות, הצביעה הנזירה על מקום בגג ממנו אוכל להשקיף על המתרחש. בשעה היעודה, נפתח שער קטן בחומה ואחת אחת, יצאו הנזירות, מכוסות מכף רגל ועד ראש אל השבילים, שם התפצלו, מדברות וצוהלות לשבילים שונים. הנזירות אף פעם לא מטיילות בזוגות. "תמיד בקבוצה" ציינה הנזירה ולא הוסיפה. לאחר זמן מה ירדתי מהגג כדי למצוא נקודה ממנה אוכל לצלם אותן מבלי להיות בולט מדי. בעוד אני מתרוצץ סביב, מחפש עץ להסתתר מאחוריו, הגיחה מעבר לעיקול איזבל שצעדה בראש אחת הקבוצות וסימנה לי שאני יכול לצלם, לא צריך להסתתר. כל כך הופתעתי שהספקתי לצלם פריימים ספורים בלבד לפני שהן נעלמו בתוך החומות. מאחר וכבר הותר לי לצלם בגלוי, החלטתי להיות מוכן לקראת בנות הקבוצה השניה, שאת קולותיהן הצוהלים שמעתי כבר מרחוק ונכנסתי דרך השער הקטן כדי לצלם אותן מתוך החומות. מה שקרה ברגעים הבאים היה אחד המקרים היותר מצחיקים שקרו לי לאחרונה. דלת המתכת הכבדה נפתחה בהינף ידה של הנזירה המובילה, כולה צוהלת ומאושרת, ומיד נטרקה חזרה. הנזירה, שלא הוכנה מראש לעצם קיומו של גבר בתוך המנזר, ועוד זכר עם מצלמה ביד, נבהלה והתחבאה יחד עם חברותיה מעבר לדלת. הן בחוץ ואני בפנים. אף אחד לא יודע להחליט איך לצאת מזה. כך עברו כמה שניות של מבוכה ואז לפתע חזר השקט. אזרתי עוז ופתחתי את הדלת רק כדי למצוא מולי חלל ריק, כלום, נדה! הנזירות החביבות התנדפו ונעלמו כלא היו. מאוחר יותר התברר שקיימת כניסה נוספת למנזר דרכה מיהרו הנזירות המופתעות להימלט מהפולש עם הזום. |
תגובות אחרונות
-
ג'נט עמר
בתגובה על עבודה...
-
אילנה אדנר
בתגובה על
-
נבילון
בתגובה על סופי וסומו
-
לנינה
בתגובה על יו... כמה שיער
-
kadmony10
בתגובה על גיליון 67
-
עדו טל
בתגובה על צילום מסע בהודו - הרצאה חינם בקפסיטו
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כן, אני יודע...
הן מקבלות אותנו כמו שאנחנו ובאהבה גדולה ללא שמץ של מיסיונריות
ומצד שני צריכות להאבק כל הזמן על זכות הקיום שלהן.
סה לה וי (איך כותבים את זה בצרפתית?)
כאחד שמכיר את המקום היטב אני מקנא בך שהוזמנת לגור ולצלם שם, אבל לפחות ניכר במה שאתה כותב שהערכת את הפריווילגיה שקיבלת ושטיפלת בה בכבוד וברגישות הראויים.
אתרום לך אנקדוטה משלי:
באחד מביקורי שם הם הכניסו את האוטו שלי לתוך המיתחם שלהם, וכשיצאתי אז נזירה ממוצא שוודי פתחה והחזיקה לי את השער.
לפני שנסעתי אמרתי לה תודה ושלום, והיא אמרה לי Pray for me, sinner,
כלומר "התפלל בשבילי, החוטאת".
בדיוק אז נכנסתי באיזה סלע עם האוטו בגלל החושך שם ואז אמרתי לה
"I think I've just sinned for my car" והיא חייכה וצחקה מזה.
אבל מאד הערכתי את החיוך, האמיתיות ואת היחס הכולל.
אכן מקום מיוחד...
וגם - אי אפשר טוב בלי רע -
חשוב להדגיש שחרדים מרמת-בית-שמש השכנה מתנכלים לנזירות שנוסעות בכביש הגישה למקום.
בנוסף הייתי בסיור מודרך באיזור ואמרו במפורש שאם כל האיזור לא היה רכוש הכנסייה אז מזמן היה נעלם כל הגוש הירוק הזה והופך חלק מרמת-בית-שמש בלי יער, בלי טבע ובלי כלום.
עוד תמונה מדהימה
מהפנט - החיים בשתיקה