מה שומר עלי?
פעם פעם, קיבלתי במתנה זוג כנפיים.
ובכלזאת
---- מן הידועות היא, שאותם אלה שנולדו אל תוך בית תינוקות (עם שומר הלילה..) וגדלו בבית הילדים - נושאים בתוכם, איך לאמר, שריטה כזאת או אחרת, בלשון המעטה. (כבר שמעתי אומרים "ניצולי קיבוץ". כבר שמעתי מאשימים "ניסויים בבני אדם". רבות כבר נאמר ונכתב לשמצה. אבל לא לשם כך נתכנסתי כאן כעת). ---- זוכרת. את זלפה המטפלת, עוברת מחדר לחדר, בפנים חמורות סבר, נובחת לילהטוב ומכבה את האורות. ואז, זמן מה אחרי שנשמעה נקישת דלת הרשת בהסגרה אחריה, נשמע קולו הצייצני של יובל - לילה טוב זלפה! כך היה צועק בהתרסה אל תוך הדממה שהותירה זלפה בלכתה. מנורות הלילה שהיו קבועות מעל כל ראש (3-4 בחדר) דלקו ברובן - מי קורא (אני), מי מפטפט (אני), מי בוהה בתקרה או בקיר (אני), מי כותב מכתב (אני). וכמו בכל לילה, כשכולם כבר ישנים, צור ואני מושכים את מזרן מיטתי, אל החדר של הבנים. שם, המזרן של צור כבר תחוב מתחת למיטתו, את שלי אנחנו מצמידים לשלו, נשכבים כל אחד על מזרנו, אוחזים ידיים, מביטים בעיניים, מאזינים לדממה ונרדמים. (בהתחלה היה צור מופיע עם מזרנו בחדר שלי, אבל הבנות הביעו התנגדות נחרצת. לבנים לא היה איכפת). וכמו בכל בוקר, היינו מתעוררים לקול נביחות הבוקרטוב של זלפה, שהייתה נעמדת בפתח חדר הבנים, נאנחת בקול רם מאד, מגלגלת עיניה ומדקלמת בעייפות יבשה - יש לכם בדיוק דקה להחזיר כל אחד למקומו - כך הייתה אומרת - להחזיר כל אחד למקומו. ---- אינספור סיפורים יש, על שגרת בית הילדים. בכלזאת, בית. 7 חדרי שינה, מקלחת בנים מול מקלחת בנות (ביניהן מחברת תקרה עם בוידעם שאפשר לזחול בתוכו מצד לצד..), שירותים, מטבח, אולם אוכל עם שולחנות ארוכים, אולם לימודים (כיתה) ומרפסת. 17 ילדים. מבוגרים מתחלפים. ביקורי הורים בשעות מסוימות. 17 ילדים ביחד ביחד. ביום ובלילה. כמו אחים. לא, יותר מאחים. כמו תאומים לא זהים (אבל רבים). והדבר הזה, שקוראים לו אינטימיות, נטמע באופן מאד טבעי ותמים ומובן - כשגדלים כך, בתוך הביחד הזה. ---- ונדמה לי, שמאוחר יותר בזמן - כשיוצאים מתוך הרחם הדביקי הזה, אל החוץ, ומנסים להתערבב עם אנשים שגדלו אחרת, (עירונים נו..), מבינים פתאום, שאינטימיות - אינה מובנת מאליה, שהיא מתפרשת אחרת, שבכלל יש לה פירושים..! ואני חושבת, שאותה אינטימיות שנוצרה שם בבית הילדים, היא מתנה כלכך יפה. ושהלוואי הלוואי וכולם כולם יהיו יכולים לחוות כזאת. קירבה - שוקטת שוקקת. ---- וכל זאת, מבלי להמעיט מהנזקים והאומללות והלבד שבביחד, שחש מי שחש. וכל זאת נכתב אחרי מפגש 'מחזורי בנים'. כשהתיישבנו כולנו מתחת לסככה בבריכה, ככה קרובקרוב, והרגשנו כמו רק אתמול שיחקנו ממש כאן 'קדרים באים'. או קיפצנו בסלטות על הכותנה במתבן. או רכבנו על אופניים בעיניים עצומות. או השפרצנו מים קרים אל תוך מקלחת הבנים אחרי שהציצו לנו מהבוידעם. או.. ---- כמו לא עברו עשר עשרים שלושים שנים. ----
כן טוב, לא, לא נולדתי בקיבוץ. אבל בתמונה למעלה, כיתת 'צבר' שלי. אשכרה. |
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
רק שני את הפנים ואני נשבעת שהתמונה הזאת צולמה במפלסים!
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1142018
אני הייתי מהמטיילות בשנתן. ובלילות מסוייטים עברתי למיטה של תאומתי.
תודה תוהו.
שמחה עם התגובה הזאת שלך.
((:
קל לי מאוד להזדהות עם זה ואישית אני גם לא מכיר אחד שלו זה אינו קל.
על אף הגל העכור של "ניצולים מנוצלים" שהפך להיות כאן מאוד טרנדי להשתייך אליו בשנים האחרונות, חבריי בני הגיל שלי בקיבוץ, אינם מגלים סימנים של פוסט טראומטים.
אפילו קצת התרגשתי להזכר ב"קדרים באים" ובמתבן...
אוף
מייללים בהפסקות , לא מיילים
ואני נזכרתי ב..
"..בביתני התינוקות
מיילים בהפסקות
נצבט הלב
היי אמא עורי
אומר הלילה ושוכב.."
שלום חנוך בקיבוץ בגיל 16 כתב את השיר המקסים הזה, בוודאות בית הילדים ללא אמא בתור רקע.
היה לי חבר שעבר לקיבוץ, קינאתי בו עד גיל 20 שהייתה להם מכונת קולה בחדר אוכל.
בתור נחלאית תמיד קנאתי בבני משק על חיי החופש שלהם.
אבל שמעתי סיפורים נוראים, טוב לדעת שהיה גם אחרת.
אינטימיות זו אינטימיות זו אינטימיות
הייתי רוצה להאמין
שבכל מקום בו יש נזקים ואומללות,
יש גם זמני חוזק ואושר.
yep
לעיתים נדמה לי שקשה יותר לחוש יתום, מאשר ממש להיות יתום.
גמאני.גםאני.
אחח אמהות בית הן מלאכיות (לפחות אלו שאני מכירה..).
ולא. צור לא היה אהבה ראשונה. צור היה אני ואני הייתי הוא. ולא ידענו כלום על אהבה. פשוט היינו.
}{
מקור שלוותך
והנועם בו סיפרת על אינטימיות שונה, אחרת
יש את הנזקים והאומללות בכל מקום.
ולא כל אחד זוכה שזילפה תעיר אותו בבוקר:)))
או... להצמיד מזרונים...
I know of those who had strong yearningto stay awayas they felt like orphansin their own home
לזילפה שהכרתי בילדותי קראנו זאלו.
זאלו כל כך שנאה את המורה, (המורה היתה כמו
הזילפה שאת מתארת, מנחוסית זאת לא מילה),
יום אחד זאלו החליטה
לעשות מעשה נקמה במורה ומרחה את הכיסא
שלה בדבק מגע ...זה היה גזעי לראות אותה מתרוממת
ביחד עם הכיסא.
אז מה בעצם רציתי להגיד......
אה.....יש זאלו ויש זילפה.
בעצם מה שרציתי להגיד, אוהבת אותך ומתגעגעת.
אין לי ספק שזה סוג של לדעת הרבה מעבר.
יש דברים שאני פשוט יודעת, היא יותר חזקה ממני.
איך את יודעת אם לא חווית? לכי תדעי.לא ניסית ממש.
אני ראיתי דווקא בחיים האלו סוג של לדעת להכיל הרבה מעבר.
אני לא הייתי שורדת.שנתיים מהחיים שלי גדלתי בבית יעקוב בין עכו לנהריה מכירה?
זה סוג של פנימיה לילדים ממשפחות הרוסות. אמא שלי אחרי שנת עבודה כאם בית בקציני ים בעכו
התקבלה לעבודה שם כאם בית. והעבודה חייבה מגורים במקום. אז קיבלנו יחידת דיור והיינו שם כל המשפחה.
אמא שלי הייתה אמא של כולם :-) הכרתי שם המון! חיינו כאילו והם חלק מהמשפחה הגדולה שלנו.
אמא שלי הייתה כל כך אהובה שם. 15 בוגרים <שכיום בני גילי בערך> היו בלוויה שלה שתביני לפני שש שנים.
מלמד עליה רבות, על האישה הזו, אמא שלי.
אני אהבתי מאוד את האוויריה של גדילה כך. ללא ספק זה מלמד על אינטימיות מסוג אחר,ויפה כל כך.
ולך חיבוק }{
אז צבר היה האהבה הראשונה?
מיקומה של נקודת המבט הנו מרתק.
אני כילד כל כך שמחתי על כל הזדמנות להרחק מבית ההורים.
לדודה, לסבתא, לקייטנה, לקורס, רק לפנימיה לא הרשו לי ללכת.
וחבריי הקיבוצניקים לשעבר כל כך שוטמים את בית גידולם (לפחות אלו שמדברים על זה, אם כי אני מניח שישנם כאלו שזה בא להם בסבבה).
ואגב, דיונים על "יציאות" יש גם אצל מי שגדלו בבית עירוני קונוונציונאלי.
בדוק
בטח שוחחת עם אחי הקטן ((:
וזאת אחת הסיבות בגללן נשברו הוריי וארזו אותנו חזרה לעיר.
(ולי זה דווקא התאים. לברוח מההורים.)
מי ישים לב אליהם אם לא אני? :))))
תמיד אני שמה לב קודם לאווירה ולתפאורה. אבל שמתי לב לא פחות גם לגרירת המזרנים ולאחיזת הידיים עד שהייתם נרדמים. וקינאתי, אלא מה?
חחח סאמי. זה יפה, איך שאת שמה לב לפרטים החשובים.
רק השבוע היתה לי שיחה עם מישהו שסיפר איך הוא היה בורח בלילות מבית הילדים לבית של ההורים ואלה, רחמנה לצלן, שיתפו פעולה נגד הרשויות ונתנו לו להשאר וללון בביתם. עד היום הוא זוכר להם את זה בהתפעמות.
*
תיארת כל כך יפה את שני צידי המטבע של אותה סוגיה. והתמונה נהדרת.
זלפה? זלפה???
הרסת אותי...
.. ושיקריאו לי סיפור.
תודה סמדי, איזה איחול נוגע ללב.
אה כן, אני שם. ליד צור ((:
כן מותק. ואיך זה קשור?
אבל למה שרון? למה אינך מספר על עיסוקיך בשירותים, ועל עיסוקיך,
נאמר ב..פקק, כן? סתם, אין צורך לענות. לזאת בדיוק התכוונתי ((:
כן, אפשר להשוות עם בית יתומים. אפשר גם לא.
וזכרונות טובים נוטים איכשהו להשמר טוב יותר. נראה לי.
תמר ,
חיפשתי אותך בתמונה,
אייך?
מרתקת חווית הילדות שלך ,
הבאת את הטוב (-:
כל מה שעברת,
כל מי שאת ,
זאת תוצאה של אותו בית גידול ,
שכוונותיו היו טובות,
אוהבת אותך,
שיחבקו אותך בלילות.
הרבה.
את חזקה.
יצאתי עם קיבוצניקית בשנה האחרונה, יום אחד היא התקשרה
לאחד מהידידים שלה ואמרה לו: "יש לי שלשול". הסתכלתי עליה
בתמהון מסוים, אני לא מספר לידידות שלי או לחברים שלי את
עיסוקיי בשירותים, מהר מאוד הבנתי דרכה את האינטימיות שקרתה
שם בבית הילדים, בין היתר ששירותים ומקלחות משותפות הן דרך חיים.
אותו ידיד גדל איתה בבית ילדים.
אגב, לאחר שהיא סיפרה לי את קורותיה בבית הילדים, כתבתי סיפור, האלגוריה
היחידה שעלתה לי בסיפור הוא השוואה בין בית הילדים ל.. בית יתומים,
אבל אלה היו החוויות שלה, נחמד לדעת שלך זכרונות טובים משם.