ובכלזאת
---- מן הידועות היא, שאותם אלה שנולדו אל תוך בית תינוקות (עם שומר הלילה..) וגדלו בבית הילדים - נושאים בתוכם, איך לאמר, שריטה כזאת או אחרת, בלשון המעטה. (כבר שמעתי אומרים "ניצולי קיבוץ". כבר שמעתי מאשימים "ניסויים בבני אדם". רבות כבר נאמר ונכתב לשמצה. אבל לא לשם כך נתכנסתי כאן כעת). ---- זוכרת. את זלפה המטפלת, עוברת מחדר לחדר, בפנים חמורות סבר, נובחת לילהטוב ומכבה את האורות. ואז, זמן מה אחרי שנשמעה נקישת דלת הרשת בהסגרה אחריה, נשמע קולו הצייצני של יובל - לילה טוב זלפה! כך היה צועק בהתרסה אל תוך הדממה שהותירה זלפה בלכתה. מנורות הלילה שהיו קבועות מעל כל ראש (3-4 בחדר) דלקו ברובן - מי קורא (אני), מי מפטפט (אני), מי בוהה בתקרה או בקיר (אני), מי כותב מכתב (אני). וכמו בכל לילה, כשכולם כבר ישנים, צור ואני מושכים את מזרן מיטתי, אל החדר של הבנים. שם, המזרן של צור כבר תחוב מתחת למיטתו, את שלי אנחנו מצמידים לשלו, נשכבים כל אחד על מזרנו, אוחזים ידיים, מביטים בעיניים, מאזינים לדממה ונרדמים. (בהתחלה היה צור מופיע עם מזרנו בחדר שלי, אבל הבנות הביעו התנגדות נחרצת. לבנים לא היה איכפת). וכמו בכל בוקר, היינו מתעוררים לקול נביחות הבוקרטוב של זלפה, שהייתה נעמדת בפתח חדר הבנים, נאנחת בקול רם מאד, מגלגלת עיניה ומדקלמת בעייפות יבשה - יש לכם בדיוק דקה להחזיר כל אחד למקומו - כך הייתה אומרת - להחזיר כל אחד למקומו. ---- אינספור סיפורים יש, על שגרת בית הילדים. בכלזאת, בית. 7 חדרי שינה, מקלחת בנים מול מקלחת בנות (ביניהן מחברת תקרה עם בוידעם שאפשר לזחול בתוכו מצד לצד..), שירותים, מטבח, אולם אוכל עם שולחנות ארוכים, אולם לימודים (כיתה) ומרפסת. 17 ילדים. מבוגרים מתחלפים. ביקורי הורים בשעות מסוימות. 17 ילדים ביחד ביחד. ביום ובלילה. כמו אחים. לא, יותר מאחים. כמו תאומים לא זהים (אבל רבים). והדבר הזה, שקוראים לו אינטימיות, נטמע באופן מאד טבעי ותמים ומובן - כשגדלים כך, בתוך הביחד הזה. ---- ונדמה לי, שמאוחר יותר בזמן - כשיוצאים מתוך הרחם הדביקי הזה, אל החוץ, ומנסים להתערבב עם אנשים שגדלו אחרת, (עירונים נו..), מבינים פתאום, שאינטימיות - אינה מובנת מאליה, שהיא מתפרשת אחרת, שבכלל יש לה פירושים..! ואני חושבת, שאותה אינטימיות שנוצרה שם בבית הילדים, היא מתנה כלכך יפה. ושהלוואי הלוואי וכולם כולם יהיו יכולים לחוות כזאת. קירבה - שוקטת שוקקת. ---- וכל זאת, מבלי להמעיט מהנזקים והאומללות והלבד שבביחד, שחש מי שחש. וכל זאת נכתב אחרי מפגש 'מחזורי בנים'. כשהתיישבנו כולנו מתחת לסככה בבריכה, ככה קרובקרוב, והרגשנו כמו רק אתמול שיחקנו ממש כאן 'קדרים באים'. או קיפצנו בסלטות על הכותנה במתבן. או רכבנו על אופניים בעיניים עצומות. או השפרצנו מים קרים אל תוך מקלחת הבנים אחרי שהציצו לנו מהבוידעם. או.. ---- כמו לא עברו עשר עשרים שלושים שנים. ----
כן טוב, לא, לא נולדתי בקיבוץ. אבל בתמונה למעלה, כיתת 'צבר' שלי. אשכרה. |
