| כבר שבועיים אני מחפש מרגוע לחתיכת הפזאל החסרה, המחשבה על פאזל שחסרה בו חתיכה טורדת את מנוחתי. רכבת מחשבות בלתי ניתנת לריסון, אין פה שלמות, פניתי לשלום שיחנוך לנער על פי דרכו, שאלתי אותו לשלמות המציקה. הוא חייך ושתק, ואז הראה לי שהקצוות בפאזל פצועים תמיד. אבל הדחף הבלתי נשלט הזה ללכת על הקווים. בעוד אני בהתקף אובססיסי למציאת חתיכת פאזל מזויינת, פגשתי את נוגה. היה בה משהו מסעיר בנוגה, נוכחות קלה אבל בולטת, היא תמירה ושערה הארוך תמיד מסורק בקפידה. קשה לי לתאר אותה נכון כי נדמה היה שתמיד נוגה נראת מבעד ערפל, צילום של סרט בקטע רומנטי. מרגע שהיא הופיע לא יכולתי להפסיק להתסכל עליה. אפילו שאוננתי בלי חשק מסעיר היא לא משה ממני, היה בה משהו סוחף ונותן. היא פתאום עטפה אותי בשתי ידיה המעודנות ופרצה בבכי. הדמעות שטפו אותי, חשבתי שזה קצת מסוכן, הרי אצל אליסה זה כמעט ונגמר באסון. רק על הקווים, רק על הקווים. חשבתי לתת היום לנוגה פרח, יתאים לה פרח לבן בשיער. יתאים לה פרח לבן בשיער בזמן שתמצוץ לי את הזין מבעד הערפל |