אתם מכירים את זה שאתם פוגשים מישהי, ויש ביניכם מתח חשמלי שיכול להאיר את כל תל אביב גם בלילה הכי חשוך?

 מהרגע הראשון של הפגישה אתה מרגיש כמו חולה סופני שליבו מפרפר, רגע לפני שהוא מתפלץ והופך לז"ל.

אחת כזאת שאתה מסתכל לה בעיניים ובא לך לקפוץ ראש פנימה, אפילו אם אין שום מציל בסביבה, ואפילו שבתוך תוכך אתה יודע שמסוכן לקפוץ סתם ככה לעיניים של מישהי בלי לדעת באיזה גובה המים. אולי זו בכלל בריכה לפעוטות, חמה כזאת ומלאה פיפי של ילדים מעצבנים? ואם תקפוץ פנימה, אולי תפצח לעצמך את הגולגולת? ואם מזה לא תמות, אז אולי המים עם הפיפי ימלאו לך את הריאות ותמות משתֶנת הריאות? ואז, מה יכתבו על המצבה שלך? קיפח את חייו בחיפוש אחר האהבה?  

רגע לפני שאני קופץ, אני מנתח את המצב. מה יש לנו כאן? בחורה שמוציאה את הלב מהחזה, מוח משותק שלא עובד ובחור קצת הזוי שנעמד בפה פעור, ובמקום להגיד משהו ישר קופץ לבריכה של הפעוטות. אז אני מתעשת וחוזר לעצמי.

"אז מה את אומרת, נלך אלי?" אני שואל בתמימות ולא יודע שברגע זה חרצתי את דיני.

 הלב שלי משתנק, כי הוא כבר יודע שזאת כרוניקה של מוות ידוע מראש, הוא כבר היה בסרט הזה, ניסה לצאת באמצע אבל לא הצליח לעזוב בגלל המתח, ועד עכשיו הוא סובל מכאבים עזים ברווח שבין החדרים, שם נשארה הצלקת שהשאירה ההיא, הקודמת.

הוא כבר יודע ששוב אתה הולך לשם כמו צאן לטבח, יודע שזאת הנשימה האחרונה, ובכל זאת נלחם בשוחט בייאוש עד שהוא נופל שדוד והופך לקבב.

הצעקות שלה העירו את כל הבניין, ולדעתי גם בקצה השכונה הבינו שמשהו קרה. ואכן משהו קרה. מה זה קרה? באבי-אביה קרה. זה היה הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים.

אני נשכב על המיטה, ידי מושטות לצדדים כמו ישו, ושנינו מתנשמים בכבדות. הריח שלה ממלא את הנחיריים שלי, ואני מושך אותה אלי, מסניף אותה ישר לריאות כמו נרקומן ומנת הסם האחרונה שלו לפני שהוא נשלח לגמילה.

היא נשכבת עלי ומביטה לי לתוך העיניים, ואז אני מבין שהעיניים שלה הן בכלל לא בריכה, אלא ים מלא מערבולות, סערות וכרישים. איך הגעתי לים הזה? אני בכלל חיפשתי בריכה, אפילו לא היה אכפת לי שיהיה בה פיפי, העיקר שתהיה בריכה לא עמוקה מדי, לא מסוכנת, משהו רגוע, בסבבה.

אני מזיז אותה הצידה ומדדה לשירותים. הלב שלי שוקל איזה מאתיים קילו. אני משתין לי, עוצם את העיניים, והפנים שלה קודחות לי בתוך המוח. מה אני עושה פה בכלל? מי זאת הבחורה הזאת? ומה זה כל הים הזה שאצלה בעיניים? אני שואל את עצמי ומוריד את המים. 

היא קוראת לי מהחדר, שואלת אם טבעתי.

"לא," אני עונה, "ברגע האחרון ניצלתי."

היא צוחקת, ובעצם לא מבינה שאני כבר בכלל לא בחדר. זאת אומרת, אני עדיין נמצא פה, אבל כבר הלכתי. נראה שהיא בכל זאת מרגישה משהו, כי היא שואלת: "מה קרה?" 

"אנחנו לא מתאימים, את לא בשבילי," אני עונה.

"אבל למה?" היא מפצירה, "זה היה מדהים."

"תראי, ממי, את עוצרת נשימה, באמת, ממש מדהימה, אבל אני לא יכול לעצור את הנשימה להרבה זמן. זה יותר מדי עמוק בשבילי."

"לא עוד פעם," היא ממלמלת לעצמה, ופתאום הסכר נפתח, ככה, בלי התראה, וכל האוקיינוס זולג לה מהעיניים.

מה יקרה לדגים עכשיו? אני שואל את עצמי, והיא מתייפחת: "איך שראיתי אותך ידעתי שככה זה ייגמר."

"כרוניקה של מוות ידוע מראש קוראים לזה," אני מוסיף.

"אם ככה, אז אתה הרוצח," היא מטיחה לי בפנים, אוספת את בגדיה ויוצאת מהחדר.

רוצח? אני שואל את עצמי. כולה לא יודע לשחות! ואז אני חושב על זה שכשהיא בכתה בעצם כל הים התייבש, ואולי אני דווקא כן יכול לשחות. אמנם יש שם טיפה בוץ, אבל מזה אני הרי לא מפחד.

אני מתעשת ומתקשר אליה. היא כמובן לא עונה, רק המשיבון. "הגעתם למעיין, אני לא זמינה, תשאירו הודעה." אז השארתי הודעה אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. הבטחתי לה שלמדתי לשחות ושקניתי מצופים ושיש לי שנורקל וסנפירים, אבל גם זה לא עזר.

והלב התכווץ, הוא שוב התכונן למכה.

כי כל פרידה היא מוות קטן, וזה כואב גם אם זה ידוע מראש.