לפני שנים לא רבות..טרם עידן האינטרנט היינו נשלחים אחר כבוד לבצע עבודות מבית הספר לספריה העירונית....

גם אלה שבביתם הייתה אנציקלופדיה מפוארת למשל "עברית" ו"בריטניקה לנוער"..(לא מדברת על "אביב" כי למי לא היה?)

היו מגיעים בחמולות לספריה ושם החגיגה האמיתית החלה...

היינו קונים חטיפים וקובעים בשעה היעודה ומסתערים על המטרה....

בפינה הכי בולטת וטובה לתצפית הייתה מתיישבת הספרנית התורנית עם המבט הכי מאיים בעיניים..כזה שמעביר צמרמורת בכל הגוף והיינו מתגרים בגורלנו ועושים לה דווקא...

היה אסור לבוא עם מסטיק אז בשושו היינו עושים בלונים ומעלימים את המסטיק בפינה נסתרת בפה...היא הייתה מרימה את ראשה ומחפשת את מקור הפיצוץ....היינו משחקים אותה תמימים ועושים כותבים בכאילו.....

הנגינה שהתנגנה באופן רציף הייתה נעימת ה"ששששששששש".....רק את זה היינו שומעים באוזניים....

הספריה תפסה מקום מרכזי בהיותנו תלמידים....

היום כבר יש את האינטרנט ובודדים התלמידים שמגיעים לשם אך אנחנו נשארנו נאמנים למקום התרבותי ומידי שבוע נפגשים באותו מקום ממש...

הספרנית המאיימת כבר בגרה אך שמותינו עדיין חקוקים בראשה...היא יודעת לזהות כל אחד ואחת בשמם ויודעת בדיוק לאיזה ז'אנר אנחנו שייכים...

היא ממליצה בחום ושומרת עבורנו כל ספר חדש שמגיע ולא שוכחת להזכיר כמה חמודים ושובבים היינו...(איזה שילוב...)...

הספריה העירונית שלנו היא בית החולים הפרטי שלי לרפואת הנפש...

כשאני מרגישה עצובה או כשסתם קשה אני מיד מגיעה לשם...אפילו בלי ספרים להחלפה..

מאז שהייתי ילדה סיגלתי לעצמי פוזה מיוחדת ועד היום אני לא מחליפה אותה..

ישיבה מזרחית בצד מדפי הספרים,לוקחת ספר חדש שהגיע ומתמכרת...גם אם הוא משעמם וסתם כבד אני לא מוותרת...קוראת ונכנסת לתוך העלילה.....שוכחת מהכל..נרגעת ואז מרשה לעצמי לקום וללכת...לפעמים זה מגיע ליותר משעה...מכבה את הפלאפון ושוקעת....ככה הכי בריא לי...פשוט תרפיה מושלמת....

אז אם במקרה הגעתם לספריה בדימונה ותראו מישהי יושבת בצד מדפי הספרים...

תדעו שזאת אני תקועה שם עוד מיימי הנעורים...