פעם אחת ויחידה התמסרתי לחלוטין לרעיון ולמורה שייצג אותו ודרש דבקות מוחלטת. פעם אחת ויחידה הרגשתי שייכת לקבוצה של אנשים שחולקים את אותה תשוקה: לשחק בתיאטרון.

זאת היתה תקופה מרגשת. הסטודיו למשחק היה סמוך לכיכר דיזינגוף, ומדי פעם עשינו תרגילי אימפרוביזציה ברחוב עם הקהל המזדמן, (שזה אומר בעצם לעבוד על אנשים), בעוד המורה הדגול למשחק צופה בנו כשהוא יושב ממול ב"סניור סנדביץ'".

לדוגמה: אחת התלמידות מאבדת, כביכול, עדשה על המדרכה ומגייסת את העוברים והשבים לעזור לה לחפש; מריבה של זוג שגורפת אליה מחנות של בעד ונגד, וכדומה.

התרגיל שהשתתפתי בו היה כדלקמן: בלהה אמורה לשחק בחורה שכרגע הוכתה באמנזיה מסיבה לא ברורה. היא תמצא את עצמה לפתע בדיזינגוף, בלי שיהיה לה מושג מי היא. היא תבקש עזרה ממישהו, ובעוד היא מדברת איתו, אני אעבור ואגיד בנון-שלנטיות: "היי, בלהה", ואמשיך ללכת. כמובן שהבחור ובלהה יעצרו אותי, וירצו לברר מה אני יודעת עליה.

ואכן, מהר מאוד תפסה בלהה קורבן תם, בחור צעיר שנראה אינטליגנטי במשקפי ג'והן לנון (איחור אופנתי שכן מדובר בשנות השמונים) שבוודאי היה לו פנאי ורצון לעזור לה. הכל זרם על פי התסריט המתוכנן והדרמה היתה מאוד משכנעת. בשלב כלשהו, התוודינו, הודינו, וידאנו שאין משקעים לא נעימים אצל הבחור והלכנו לדרכנו.

אבל מאותו יום והלאה, התחלתי לראות את הבחור הזה בכל מיני מקומות. וכל פעם התעקשתי להזכיר לו את סצינת האמנזיה. אבל הוא תמיד טען שזה לא הוא. ואני, אם יש משהו שאני גאה בו, זה הזיכרון היוצא-דופן שלי. וגם אם משהו לא היה ולא נברא, אני מתעקשת שהוא קרה. כך אני זוכרת גם דברים שלא היו, שזה בדיוק הפוך מאמנזיה באופן סימטרי לגמרי. ויש לי סינדרום נוסף שעל פיו כולם נראים מוכרים לי מאיזה שהוא מקום, שזה בדיוק הפוך מפארנויה באופן סימטרי לגמרי.

אז אני חוזרת לבחור הזה. יצא לי לפגוש אותו בעיקר בימי שישי, כשחבורה של אנשים קבועים, פחות או יותר, היתה מתפרצת למסיבות שלא הוזמנו אליהן. כל ליל שישי היינו מתנהלים מכתובת לכתובת בעקבות שמועות שעברו בשרשרת טלפונית מוקדם יותר (לפני המצאת הסלולר). ברוב הפעמים הגענו 5 דקות לפני המשטרה, אבל הטיול הלילי הזה היה מהנה מאוד. ונוצרו קשרים אמיצים בין האנשים. חלקם חברים עד היום.

נזכרתי בסיפור כי הבחור הזה, שכיום הוא כבר איש, הוא חבר חדש שלי בקפה דה מרקר. הוא שלח לי בקשת חברות, ולפי התמונה והמשקפיים ישר זיהיתי אותו. שאלתי אותו אם הוא היה בין המתפרצים למסיבות, הוא ענה שכן. הוא גם כתב על כך ברומן פרי עטו. על סצינת האמנזיה אני משערת שהוא לא זוכר כלום.

יש תמיד אפשרות שמדובר בכלל במישהו אחר.