ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
|
היא מתארת חוויות של סבל, של בדידות, של השפלה, ובעיקר – תחושה מעיקה וחונקת של חוסר מוצא המכבידה מנשוא. היא מחפשת את ההסבר להתעללות בה בשיטת הלינה המשותפת בה גדלו הנערים והנערות בקיבוץ. השיטה שלימדה אותם להיות צינים וקרים, והכי חשוב – לא לחרוג בשום אופן מהמקובל.
היא כותבת את זה כל-כך יפה ובהיר ומדויק. רוצו לקרוא.
גם אני גדלתי בחינוך המשותף. נולדתי שנות דור כמעט לפני בבושקין, אך אני יכולה להעיד שהיא מתארת את חברת הנעורים בקיבוץ באופן מדויק ביותר.
בניגוד לבבושקין, אני עזבתי את החינוך הקיבוצי בכיתה י', ויצאתי עם הורי לשליחות בארגנטינה. למדתי שם בבית-ספר אמריקאי, אחד מאלה המפוזרים ברחבי העולם ונועדו לילדי הסגל הדיפלומטי של השגרירויות השונות ולכל מי שידו משגת לשלם את שכר הלימוד המטורף.
בבית הספר הזה סיימתי את לימודי התיכון. שם גם פגשתי את גלעד גולן.
גלעד היה בן של שליחים שלמד שנה מעלי. הוא היה חתיך אמיתי, תלמיד מצטיין, רהוט, פופולארי מאד, ואפילו נבחר ליו"ר מועצת התלמידים. למרות כל הנפלאות בהן בורך, גלעד מצא את הנאתו דווקא בתחום אחר: לרדת עלי.
במשך שנה וחצי גלעד היה הגהנום הפרטי שלי.
ביה"ס שכן בפרוור מרוחק ומהודר של בואנוס איירס. אנחנו, הילדים הישראלים, הוסענו לבית-הספר מדי יום במונית. הנסיעה לכל כיוון ארכה שעה. בשבילי היו אלה שעתיים של סיוט יומי. בכל יום מצא גלעד אלף ואחת סיבות להשפיל אותי: הבגדים שלבשתי, האופן בו סירקתי את שיערי, מראה פני, המילים שאמרתי ואפילו שתיקתי: בכולם מצא טעם לפגם וסיבה להקנטה.
מהרגע בו נכנסתי למונית בבוקר ועד הרגע בו יצאתי ממנה בבית-הספר הייתי דרוכה, בכוננות ספיגה, מצפה להשפלה הבאה, שלא איחרה לבוא. בהמשך היום עיכלתי את הסיוט שעבר והתכוננתי לזה של החזרה הביתה, ובדרך חזור - שוב כוננות ספיגה ותפילה חרישית שימצא לעצמו נושא אחר לדבר עליו היום.
גלעד היה המלך, וכל השאר היו נתיניו. וכך קרה שחלק מנוסעי המונית הצטרפו אליו, ואילו האחרים שתקו, ואולי ברכו בליבם על שלא הם הקורבנות. אף אחד לא העז לקום להגנתי.
בזכותו של גלעד הייתי במשך שנה וחצי דמות כמעט מוחרמת בקהילה המצומצמת והקטנה של ילדי השליחים הישראלים. איכשהו, מצאתי לי חברים מקרב הלא-ישראלים בבית-הספר, וגם בין הישראלים הבודדים שלמדו מחוץ לביה"ס האמריקאי. שרדתי.
כשהגעתי לכיתה י"ב החיים השתפרו מאד. גלעד שוב לא היה בביה"ס. השליחים התחלפו, הגיע דור חדש שלא ידע את גלעד ואני מצאתי סוף-סוף את מקומי החברתי. אבל הפצעים שפצע אותי גלעד הותירו צלקות. הן איתי עד היום.
במשך שנים נמנעתי מלספר סיפור זה. כמו קרבנות אונס, שחווים אונס חוזר בכל פעם בו הם חוזרים על סיפורם, כך הרגשתי גם אני במשך שנים רבות. מי שהושפל, מי שנרמס, חש בושה עמוקה על מה שעבר. הבושה, הפגיעה בערך העצמי, היא המנגנון העיקרי שמפעיל הפוגע. אותו מנגנון הופך את הדיבור על ההשפלה למשפיל לא פחות.
כך יוצא שהקרבנות, שסבלו על לא עוול בכפם, ממשיכים לשתוק במשך שנים רבות.
אבל הפוסט של בבושקין גרם לי להבין שלא עוד. שאסור לשתוק. שיש לי משהו חשוב מאד לומר.
ראשית, אני רוצה לומר שצריך לצאת כנגד המתעללים והמשפילים. נושא זה נחקר וטופל רבות בשנים האחרונות. עמוס רולידר, למשל, מרבה לכתוב על נושא ההצקות בבתי הספר ועל האחריות של המבוגרים לטפל בתופעה זאת.
אני רוצה להדגיש: החובה לצאת כנגד המתעללים חלה עלינו, המבוגרים. הורים, מורים, אנשי החינוך, מדריכים, כל אחד. מחובתנו לעצור את המתעללים ולהעמיד אותם במקומם.
אני גם רוצה לומר לכל מי שסובל מהצקות שאין לו סיבה להתבייש. מי שצריך להתבייש הוא המציק. הוא האיש הרע בסיפור הזה, אולי בחיים בכלל. לכן גם בחרתי לציין את שמו המלא של גלעד גולן. לאחר שנים בהן הוא גרם לי להתבייש במה שעשה לי, הגיע הזמן שיתבייש הוא במה שעשה. ואם מישהו מהקוראים מכיר אותו, אשמח אם יעביר לו את המסר (וכן, אני יודעת שאפשר לגגל אותו בלי בעייה. אבל לא בא לי).
מה טעם מצא גלעד להציק דווקא לי? אני לא יודעת, וזה גם לא חשוב. למעשה נבלה לא צריך להיות הסבר או הצדקה. צריך רק להיות לו סוף תקיף וחד-משמעי.
ותודה לבבושקין. שוב.
___________________________________________________________________________
בעקבות הערות שקיבלתי שיניתי את השם של הפוסט. אני רוצה גם להוסיף שהתגברתי. יש לי חיים טובים ויפים. אני מסופקת בעבודתי, יש לי משפחה נהדרת וגם חברים. לא רבים, אבל מובחרים וטובים.
הפוסט הזה לא התכוון לומר שאי אפשר להתגבר, שגורלי נחרץ לחיי סבל. הוא בא לומר שהסבל קיים, ושהוא לא מוצדק, ושהוא נמנע.
ותודה לכל מי שהאיר את עיני.
כתבתי על נושאים דומים: על התלמידים הערביים בבית-הספר היהודי שלי |
יבגניה בוזגלו
בתגובה על יום השואה שלהן
*------------------*
בתגובה על רק ליהודים מגיע ללמוד?
ליריקה-
בתגובה על האמנם ישתקו המוזות?
ורד א.
בתגובה על קיר ומדרכה
moved
בתגובה על בובה סינית מצויה
ורד א.
בתגובה על חרדת חופשה
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (18)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה, ג'ו. זה יפה מאד.מדליין הייתה יפה מדי, או פחות מדי. ממרחק השנים קצת קשה לזכור. ילדה קטנה עם אמא איטלקייה שהייתה חלשה מכדי להגן עליה.
לכל אחד מאיתנו היו בעיות, מומים או סתם דברים שהעדפנו לשכוח, או להתעלם מהם, או להסתיר אותם.
אביו של מייקל היה עני מאוד, רוני היה מכוער מאוד, אימו של ג'וני הייתה שחקנית בקברט ולא ידעה אפילו מיהו אביו. לשרה היו חטטים, נורמה הייתה טיפשה כמו נעל. אני הייתי יהודי.
הפתרון הקל ביותר לברוח מהצרות - נערים בני טיפשעשרה בברונקס - היה להיטפל למדליין ולהציק לה. למשוך לה בשיער, לזרוק עליה שלג, להכניס לטאה לתיק שלה, לצחוק על כל מה שעשתה. להפוך אותה ללעג בעיני כולם. הצחוק המרושע שלנו שחרר אותנו מהצרות שלנו, והטיל אותן על גבה המתכופף של מדליין. לרגע היינו גיבורים, חכמים וחזקים. ומדליין שילמה את המחיר של כולנו.
התעלמנו ממבטי התחינה שלה, מהדמעות שנצצו בעיניה. ראינו רק את רגעי התהילה הדלים שלנו - כשצחקנו על חשבונה.
אחר כך הייתה מלחמה, התפזרנו לכל רוח. אינני יודע מה קרה בסוף עם מדליין.
אולי היא שמעה על מייקל, שנהרג בגיל עשרים בנורמנדי, או על רוני, שנרצח על ידי סכינאי ברכבת התחתית. ג'וני הפך להיות מיליונר, ונורמה הפכה להיות שחקנית מפורסמת.
רק כשגדלתי, ובתי הייתה חוזרת מבית הספר כשהיא בוכה כי 'כל הכיתה שונאת אותה' נזכרתי שוב במדליין.
ואז הצטערתי נורא. אבל כבר אין ממי לבקש סליחה, וכנראה שזה כבר לא יעזור.
נחשב, תלוי לְמה.
כן, קצת מצחיק כשזוכרים את התפיסה שילדים הם תמימים וטובים מטבעם.
כל התיאוריות האלה של "להתחבר לילד שבך" - אני אישית מעדיפה שהילדים יתחברו למבוגר שבהם.
ובכל זאת, בסופו של דבר צמחת להיות בנאדם טוב, יצירתי, אוהב, שמח (כך לפחות אני מתרשמת מהפוסט שלך). אז יש תקווה...
תודה!
אני סובל קשות מהצקות של מנהל הבנק שלי.
מצבי העגום, נחשב?
תודה, מיה יקרה.
מכל הלב.
מנסיון אישי שלי- יהיה שיפור בתיכון.
כך היה אצלי, כשעליתי לתיכון והתלמידים התפזרו. בכיתה החדשה קיבלו אותי יותר יפה.
ילדים הם עם אכזר וכשהם מתבגרים, הם נרגעים קצת.
מקווה שכך יהיה גם אצלו.
ורד יקרה,
אני קוראת את דבריך ובולעת את הדמעות.
בבית-הספר שלי יש ילד חירש, שעובר את אותו סיוט. זה נורא. ליוויתי אותו מהיום שהגיע לביה"ס, ילד נבון ויפה ומאד סגור, שיש לו עוד כמה סיבוכים בחיים מלבד החירשות (ואיני יכולה להוסיף). הילדים פשוט עשו לו את המוות ישר מההתחלה. האשימו אותו בהתחזות, בכך שהוא שומע רק את מה שהוא רוצה. טענו שהמבוגרים תומכים בו והוא מנצל את המצב לטובתו. ככל שניסיתי להתערב, לעצור את המתעללים, זה לא עבד. הם פשוט שונאים אותו, כי הוא שונה.
עכשיו הוא עולה לכיתה ט'. אני מקווה שהמצב ישתפר.
והמשפט האחרון שכתבת נותן לי תקווה. רק שתעבור לו מהר ההתבגרות הארורה.
זה היה או לכתוב שאני אוהבת אותך,
או לכתוב שאני שונאת את הבריון העלוב.
האינטרנט הוא מקום ציני,אז בחרתי באפשרות שתתעכל בקלות יתרה.
לגמרי תפקיד המבוגרים.לא ניתן לסמוך על הטבע האנושי.
תודה, מיה.
זה בהחלט תפקיד המבוגרים. אני חוזרת וטוענת.
בטוחה שאת שונאת את גלעד? מזכירה לך שהוא באמת חתיך. לפחות היה חתיך, לפני שלושים שנה.
תודה, כרוביתוש.
לא ידעתי שגם את מורה לסָפָּרוּת! איכשהו פיספסתי את זה.
ל"בעל זבוב" יש השפעה אמיתית על תלמידים. הם זוכרים את הספר גם לאחר שחלפו שנים (כמובן, אם הקפדנו ללמד אותו כראוי ולהכריח אותם לקרוא אותו) ואפילו מזכירים אותו בהקשרים שונים. הוא מסוג היצירות שהופכות את עבודתנו לבעלת ערך אמיתי.
לא, זה לא הקייס עם גלעד. באחריות.
היה לי סיפור כזה עם מישהו בתיכון הקיבוצי. הוא ירד עלי רצח במשך שנתיים, ואח"כ הזמין אותי ל"ערב אהבה" (ולא זה המקום והזמן לפרט במה מדובר. המכיר מכיר...).
בעצם, כשאני חושבת על זה, גם זה שהיה חבר שלי במשך שנתיים בתקופת הצבא ירד עלי בתיכון. אז לכי תדעי.
וגבי הערתך הראשונה: אני בהחלט מתמקדת בהווה. אני לא בעד חפירות בעבר ומציאת אשמים. את ההווה שלי אפשר לראות בפוסטים האחרים שלי. את הפוסט הזה פרסמתי מתוך שליחות ומטרה, כפי שפירטתי.
כתבת פוסט חשוב מאד ותודה לך על פתיחותך וכנותך.
יכולה להזדהות עם מה שכתבת. כילדה חרשת שלמדה במסגרת רגילה והיתה בעצם הילדה החרשת היחידה בבית הספר סבלתי מהצקות, לעג וחרם כיתתי בעיקר החל מכיתה ג' (שבאותה תקופה עברתי לבית ספר חדש, ובעצם הייתי התלמידה החדשה, שגם חרשת וגם דיבורה שונה) עד כיתה ט'. היתה גם שם ילדה, "מלכת הכיתה" שסחפה את כולם נגדי.
בכיתה ה' ההצקות קצת פחתו, רק בגלל שהגיעה תלמידה חדשה עם עקמת בגב ובעית הזעה ואז כל ההצקות הופנו אליה.
הילדות הקשה והבדידות החברתית גרמו לי להתבגר מהר מאד אך בעצם גם עשו אותי למה שאני היום לטוב ולרע.
יקירתי.
אני שמחה שגרמתי לך להוציא את אשר על ליבך, לי זה מאוד עזר להעלות ולהציף את החוויה הזו.
שני דברים לי אלייך-
1. כמו שציינה "משביתת שמחה"- אני גם בעד להתמקד במה שעבר עלייך מאז ובחוויה שלך. זה מה שמעניין אותי לפחות, וכך גם כתבתי את זה בפוסט. כל אותם מתעללים לא מעניינים אותי, לא סיבותיהם ולא מה עלה בגורלם.
2. אחד מאלה שהכי הציקו לי ושסחף אחריו שובל של מרשעים קטנים, הודה בפני, אחרי שנים כאשר נפגשנו במקרה ודיברנו על ימי התיכון, שהוא היה מאוהב בי. את מבינה את האבסורד? כי אני לא ממש. אבל בכל מקרה, ייתכן שגלעד גולן היה קצת דלוק עלייך, לכי תדעי. זה לא מנחם, אבל יש בזה עוקץ משעשע, לא?! גברים זה עם דבילי לפעמים, במיוחד בגילאים האלה.
(בסרט "ג'ונו" שראיתי שלשום, רואים את ג'ונו, ילדת התיכון סופגת הערות מעליבות מצד בחור חתיך ובעל כוח מכיתתה. היא השכילה להבין לבד שהוא בעצם רוצה אותה... :-) )
הסיפורים האלה,על התעללות ילדים ונוער מזעזעים.
באמת לא ברור איפה המבוגרים היו, ואיך נתנו לזה לקרות.
אני שונאת את גלעד גולן.
מסכימה עם דבריה של קודמתי.
אכן כתיבה חושפנית ואמיצה.
הצלקות שנותרות בבשר הרך לא נרפאות בקלות, אם בכלל.
אנחנו מפתחים מנגנוני הגנה
לכפר, לחפות, להתנגד.
לא עוד.
בעל זבוב אכן יצירה קשה
שכל פעם מפחידה אותי מחדש
כמו סרט מתח
שלמרות שאת יודעת מה יקרה בסוף
את עדיין כוססת ציפורניים
ועצבנית.
הקלות שבה אנשים הופכים הרסניים ושטניים - מטילה עליי אימה.
ולמה שאמחק אותך? את אומרת דברי טעם.
ובכל זאת, אני נוטה לחלוק על דעתך.
ניסיון של שנים במערכת החינוך לימד אותי שבני אדם מציקים כי הם יכולים. כי זאת הנטייה הטבעית שלנו, להתעמר בחלש. נטייה אבולוציונית, אם תרצי. הגישה הסלחנית, הפסיכולוגיסיטית, לפיה אדם מציק הוא אדם סובל, אינה מקדמת את הפרט או את החברה, ולדעתי במקרים רבים גם אינה נכונה.
אני מלמדת את "בעל זבוב" מדי שנה, לא מוותרת, למרות הקושי בתרגום ולמרות שיש יצירות קלות יותר לעיכול. המסר ברור: בני האדם זקוקים לריסון, כי בלעדיו יהפכו לחיות טרף.
כתיבה חושפנית ואמיצה וחשובה. שאפו.
אבל אני רוצה להעז ולומר גם את הדבר הבא:
הצלקות מהילדות מדממות אצל כולנו, לא? אולי גם אצל גלעד גולן, לכי תדעי. אולי הוא היה ילד מוכה. אולי היה קורבן של תקיפה מינית, מי יודע. ההתגברות האמיתית על גלעד גולן ושכמותו היא להניח לו, לשכוח אותו, לשער שוודאי היו לו סיבות איומות משלו להתנהג ככה, ואם לא, אז היו לו וודאי סיבות איומות להחרט על התנהגותו. לא מגיע לך להתעסק בו עכשיו. מגיע לך להתעסק רק בעצמך ובאיך החלמת ממנו והתגברת עליו.
ואם את סבורה שהרשיתי לעצמי יותר מידי, מחקי אותי ללא כל נקיפות מצפון.