אחד מהדברים היותר מתמיהים אותי בהתנהגות האנושית הם הנהגים שמעשנים וסוגרים את חלון המכונית כמעט עד הסוף, כשהם מחזיקים את הסיגריה בחוץ דרך שאריתו הפתוחה מעט של החלון... אני רואה בפקק סביבי כמה טיפוסים כאלו ותמהה: אם אתה כל-כך לא סובל את ריח הסיגריה במכוניתך מדוע אתה מאמץ בדיוק את אותו הריח לתוככי-תוכך?! ...ואני רואה כמובן גם סגנונות אחרים של מעשני-בוקר-ברכב: ישנם אותם שסוגרים היטב את כל החלונות כנראה על-מנת שלא להפסיד אף טיפה, וישנם אחרים שאצלם החלונות פתוחים לרווחה עד שגם אנחנו זוכים ליהנות מניחוחם, ותרומתם להאצת אפקט החממה כפולה: זו של האגזוז שבאוטו וזו של האגזוז שבפה...
אני רואה את כל אלו ויחד עם הרחמים ואי-ההבנה-בעליל שמאפיינת כל לא-מעשן בהתייחסותו למיעוט הנרדף ההוא עולה בראשי ומחלחלת לראותי הצחות גם מחשבה עמוקה ומטרידה על סיגריות ושיווק.
...כי השבוע התחלנו לעבוד עם מפיץ ישראלי של מותג עולמי מוביל של סיגריות ואני ממש לא בטוחה איך אני מרגישה עם זה! האם ההשקה המחודשת שנעזור לו לעשות כאן תגדיל את מספר המעשנים ותתרום חלילה גם להגדלת מספר הנפגעים, או שכל מעשן שאת ליבו וריאותיו נרכוש היה כזה כבר קודם בואנו, ורק מחליף רעל אחד באחר?
ובכלל – מה מוסרי יותר ומה פחות במוצרים שונים שאנחנו משווקים? האם סיגריות יותר או פחות ממשקאות חריפים? ממזונות מהירים ומזיקים? ממכוניות קטלניות ומזהמות-סביבה? מהגרלות המורידות אנשים מנכסיהם? מסתם מוצרי יוקרה מיותרים הגורמים לחור בכיס ולשברון בלב?
...וככל שאני חושבת על כך קלים לי יותר חיי עם הלקוח החדש ותרומתנו הצפויה לשגשוגו. וכשקל לי יותר במישור המוסרי אני יכולה בקלות לעבור למישור המקצועי ולבחון את שיווק הסיגריה החדשה על-פיו. ובמישור המקצועי האתגר הוא מרתק, משום שמעטים המוצרים שמצד אחד הם חלק משוק תחרותי מאוד ושעור נאמנות גבוה, ומצד שני יש כל-כך הרבה דברים שאסור לומר או לעשות בהקשר שלהם: אסור לפרסם אלא בפרינט, אסור לתת "טעימות" ואסור ואסור ואסור...
וישנה עוד נקודה, אפילו יותר מרתקת: מותג סיגריות הוא מותג כמעט "מטפיזי" בעוצמה בה הוא מתחבר אל מי שמשתמש וצורך אותו ובמידה שבה אישיותם של המשתמש ושל המותג משתלבות ומתחברות זו אל זו. המישור להתייחסות ולתקשורת הוא הרבה יותר רגשי מרציונאלי – כי הרציו בכלל אומר לנו לא לעשן... |