לא, לא נסעתי במיוחד להופעה.

אולי הוא (ליאונרד) החליט להופיע כשנודע לו שאני אהיה בברלין (מבקשת רשות לשחצנות רגעית....)אלא שהכרטיסים נחו בארנקי מספר חדשים לפני נסיעתי. הדרך היתה קלה. מספר לחיצות על מקשים מסויימים  - וכעבור שלושה ימים, נעצרת ליד הבית מכונית גדולה וחומה, ושליח מחייך מאוזן לאוזן, מגיש מעטפה סגורה ממוענת  ישירות אלי, בידים רועדות היא נפתחת ומתוכה מציצים הכרטיסים המיוחלים – איך לא ???????????????????

ברלין, ממבט של תיירת  המבקרת לראשונה בחייה בביקור בן תשעה ימים. (מבטיחה לשוב בשנה הבאה קצת יותר מוקדם, עוד לפני הימים הלוהטים והלחים).

אוכלוסיה מעורבת, שאיננה מתערבבת.

ערבים, ניאו-נאצים ואחרים.

הספרים השונים מובילים את המבקרים בברלין למקומות בהם ההיסטוריה השאירה סימנים. לנו במיוחד – היהודים, לנו יש הרבה מה לראות.לוחות זיכרון ליד בתים בהם התגוררו יהודים, אנדרטת הקרון, אנדרטת הילדים, וביקור בבית ואנזה מסדר מעט את מה שסיפרו לנו ומה באמת היה.ואם מישהו מהמשפחה שליח בעיר זו ומוביל אותך – הרי שאתה מרוויח  כפליים, משום שאז יש באפשרותך להגיע למקומות שאינם כתובים בספרים. או מחוסר עניין לציבור המתייר,  או מחוסר ידיעה.

למחרת בואנו התברכנו במצעד הגאווה שהיה מרשים ביותר, ונמשך על פני קילומטרים רבים בצבעוניות , במקצבים לוהטים ובמכוניות מקושטות כיד הדמיון הטובה.ראש העיר שהאזין לשיחתנו שאל בחיוך אם אני איטלקיה או ספרדיה – והסמיק כשהזמנתי אותו לבקר בארץ........ (הוא נראה די טוב ..................)

העיר הזו מזמנת אתרי ביקור בכמות שאינה מספיקה לשמונה ימים ויש לתכנון משמעות כי הבחירה קשה, והמסקנה שנוצרת היא שיש להשאיר קצת לפעם הבאה.(לי בדרך כלל, בכל פעם שאני בחו"ל – חסר רק עוד יום אחד.......) 

2.7.09 השעה 18:00.ההתארגנות  ליציאה לאולם      WORLD)02) מרגשת במיוחד מאחר שאיננו יודעות להיכן בדיוק עלינו להגיע. אמנם, בחנות ספרים קיבלנו הוראות מדוייקות מאחד ממוכרי הספרים שהציע והסביר באדיבות מרובה, את הדרך, ואנו רשמנו מפיו מילה במילה, אך מתח רגעי קיים. ולמרות זאת, עם הדרכה כזו – יצאנו לדרך עליצות ובטוחות. 

השעה 19:30. אנחנו אחרונות כמעט, בתור ארוך, אחד מתוך שלושה תורים בהם משתרכים נהרות אדם , הזורמים לפתח האולם הענקי. אין צורך לשאול. הכל כתוב גם על הכרטיס וגם על שלטים מאירי עינים .  הכל כל כך ברור ומסודר (איך לא?)

תמונות מסויימות שעולות מול עינינו יוצרות קונוטציות לא נעימות. האסוציאציות קשות. תור, רכבת, אירגון. רוצים לדלג במחשבה, וזה לא תמיד  ניתן. צריך לדעת לגרש מחשבות. אולי לזמזם במקום זה מנגינה....."פה בארץ חמדת אבות..." או, "מה יפים הלילות, בכנעעעעןןן.... הו"

אלפי בני אדם. אלפים. לא ספרתי באמת.  לא רוצה לטעות. קולות  מדברים. המון קולות. גם עברית. אנחנו די רחוקות מהבמה.האור באולם כבה ונדלק על הבמה. אנשי התזמורת נכנסים. מחיאות כפיים.שלוש הזמרות חולפות למקומן. מחיאות כפיים.

לאונרד כהן נכנס בריצה, תופס מיקרופון, כורע ברך ופוצח בשירה.מחיאות הכפיים, עולות כנראה לשמים. עוצמת ההתרגשות  קיימת וברורה. ונראה שאיננו היחידות שמתרגשות.

זמר. אמן. אדם.

לא פשוט. אמן יהודי על במה בברלין. נכון, תקופה אחרת, ובכל זאת.

ואני, משיר לשיר חולמת ונרגשת.לטעמי, היה זה אירוע מיוחד. (ואין בדעתי להשוות להופעה שתתקיים  בארץ. )

שם, במקצה 406 (שוב קונוטציה) בשורה 6 כסאות 10,11, אני, הקטנה מישראל, ראיתי אמן גדול, ענק. בן 75 (!!!!!) נעים הליכות, שבקולו הצרוד חודר אל כל לב.

למעלה משעתיים. הפסקה באמצע למנוחתו, מנוחת מלוויו המדהימים והזמרות הנפלאות. אירוע עשוי למופת.ראיתי קהל אוהד, קהל שאינו מוותר על עוד שיר ועוד אחד שאולי לא חושב על יום המחרת. קהל של היום. של עכשיו.

כמו הכניסות היו היציאות - מסודרות.  אוירה של  סדר, למרות אלפי האנשים.בחזרה לרכבת, שתי תחנות ועוד רכבת אחת עם כמה תחנות לכיוון דירתנו. (ולא נדבר על הקינאה שאחזה בנו לנוכח התחבורה הכל-כך נוחה!!!)

לילה שלא ישכח.למחרת בבוקר לאחר  ס.מ.ס ,טלפונים וסיפורים, יציאה לאתרים אחרים בעיר המקסימה הזאת.עיר שמזרח ומערב חוברו לה.

ביקור באנדרטת השואה. עם קשרים טובים, הצטרפה אלינו בחורה גרמניה, חוקרת שואה ומפתחת תכניות לימודים לתלמידי בתי ספר, והדריכה אותנו באנדרטת השואה ובמוזיאון שבתחתיתה. שנראה  כהמשך כמעט מתבקש ללאונרד כהן, שם בברלין.

שם, העלינו  "דפי עד" של יד ושם, וגילינו את קרובי משפחתנו שניספו בגטו לודג'.אפשר לומר – שאחת החידות נפתרה.

אין ספק, עיר מיוחדת. לא פסחנו על אי הטווסים, שם הבטיחו לנו עשרות טווסים, אבל אנחנו הסתפקנו באחדים מהם ובשיחה חברית עם הגנן הטורקי שנאות להסביר לנו את טיובה של האדמה, את כמות הגשמים השנתית, ואת הקשיים של בנותיו כשהאגם מושלג בחורף והסעה פועלת רק כל שעתיים.....גן חיות, גן בוטני, אזורים משוחזרים, שירת גוספל בכנסיה השכונתית ביום שישי בערב.....והמון בתי קפה. המון. ואנחנו שתינו המון – קפה.

המחשבה לשוב בשנה הבאה להשלים את החסר – נכנסה לסדר היום.