עוולות ומעברים
ריכוז סיפורי עוולות ומעברים בפינה מדודה כהגנה מפני מצומצמים מדוכאים
פוסטים אחרונים
- נצחתי את חוסר תום הלב (אוביקטיבי) של המדינה במחוזי, תערער בעליון 28/2/14
- תחזרו חברי כנסת ותעבדו על חקר הסתרת השקעות נספי השואה בארץ 27/1/14
- אלי מחסה אהבתי 11/9/13
- שלום שובי, הפעם מאבו גוש 6/9/13
- הבנק של נספי השואה ושכמותו חוטאים באשראי לטייקונים 19/4/13
- יעל אנדורן מנכלית משרד האוצר - כך הערכתי 7/4/13
ארכיון
עדכון אהבת שואה
שידרוג אהבתי את ניצולי שואה .. בצאת ישראל מאירופה של השואה, היו גם ילדים קטנים, לבני עור ועיניים ירוקות, או כחולות וגם חומות. שלושה חיו להם בין ירושלים ליפו לפי נדודי משרדי ממשלה של אז. פעם ממשלה של הועד הלאומי ופעם של ממשלת ישראל. .. במעברים, היו גם ילדים שהגיעו לבתי יתומים. ולנו היו במשפחה שניים כאלו. פליטי רכבת קסטנר שהגיעה ו"פרקה" אותם בברגן בלזן והם לא מזוהים, כי הוברחו אל המשלוח כנראה. מברגן בלזן, הגיעו לשוויץ, למעין מחנה מעבר מיוחד, שהוקם לפליטים, לשיבוצם במקומות גאולתם לעתיד לבוא. אברם ויעקב היו בשליטה של דודם החרדי, שהחליט להעבירם ארצה, לבית יתומים חרדי. הם היו בני דודים של אימי מפולין. הם היו אחרי שנים של בריחה מפולין להונגריה, עם סיפורי מעברים מדהימים מסמרי שיער ומצמררי עור וגוף. .. אחי הגדולים היו בני 7 ו-3 בבוא היתומים ניצולי השואה ארצה. הניצולים היו בני 4 שנים ו-6 שנים. אני נולדתי שנה לאחר הגעתם ארצה. ילדים קטנים היינו כולנו. היתומים סבלו מאד בבית היתומים החרדי, ואבי ראה זאת. הם היו עם כינים וגזוזי שיער, מלוכלכים ומוזנחים. אבי היה איש כספים גדול בזרוע הסעד של הועד הלאומי. ברחמיו, בא בלילה לבית היתומים והעבירם לביתנו. ההתלבטות היתה גדולה כמובן מה עושים עם ילדים כאלו. הברירה היתה פנימיה של המזרחי, דתיים ציונים, כמו מוצא בית סבי מסאנוק, שהיה ממקימי תנועת המזרחי בפולין. כך הם הגיעו לכפר בתיה, ובחופשים היו מצטרפים אלינו הילדים. .. גדלנו יחדיו בהרמוניה מבחינתי, באהבה גדולה ובחום רב. תמיד חיכינו מאד לבואם למרות הצפיפות הרבה בדירת 3 חדרים בשיכון רסקו בירושלים. אימי היתה אוספת עבורם את הקרום של החלב. אנחנו נגעלנו מזה. הם אהבו את זה מאד. משהגיעו היינו מביטים בהם זוללים את הקרום הזה, משתאים נדהמים מהנאתם כי רבה. שניהם בלונדינים יפים, השתלבו יפה בהוואי המשפחה, מוסיקליים היו והשתלבו בזמירות ליל שבת בארוחות השבת והחג ובכלל. אני הייתי שומע את אבי מספר את סיפורם וסיפורו, ומתוך כל הסיפורים, ובתוך החיים וזרימתם עימם, לי לא נותר אלא לחשוב שמשפחתנו אימצה אותם ממש. .. כל עוד היינו ילדים, הרמוניה זו היתה שלימה ובלתי מעורערת. עם השנים החלו אט, אט להשתבש הדברים, והאפליה בין ילדי הורי (אנחנו) לבינם תפשה יותר ויותר מקום. מעולם לא שקלנו ענין זה ואת השלכותיו ומשמעויותיו לשנים לבוא, ותמיד לי זה נראה כמו מעשה ענק מימדים של עזרה וסיוע לניצולי שואה. לי לא היה ספק בכלל, שזה אימוץ ממש. לא כך חשבו שני היתומים וכנראה גם לא אחי האמיתיים. להם היה ברור שהורי עושים ככל יכולתם ותו לא. לא אימוץ מלא, ממש לא. לי היה כנראה נוח ומחמם להרגיש תמיד אח של ממש להם. לא כל כך חישבתי את האפליות ולא עשיתי הערכות. אהבתי וזהו. ברבות השנים, החלו ה"חריקות" בקשר. בארוע החתונה של בת האח היתום הגדול מביניהם, הגיע דודי (מצד אבי, ללא קשר דם לניצול), ומתנה צנועה מאד ממנו. הדוד היה נחשב לדוד עשיר עם וילה בקיסריה. היה ידוע גם שהיה חסכן כמו "דן". וראו, לפתע קיבל את השיק שנתן לחתונה בדואר בחוזר. במכתב נכתב, ואתקצר כסיכום, "אני ניצול שואה וסכום זה לא מתאים לי". זו היתה אמירת ענק עצומה לכולנו. אמירה שבה פרצה החוצה, חבויה, טרוניה מקננת עתיקת יומין, כנגד אמירות אבי ובכלל, שהוא, אנחנו אימצנו את אברם ויעקב. אמירה כה גדולה, אף עצומה, מצד ניצול שואה שגדל במחיצתנו, נדחתה על הסף על ידי כולנו. בהעדרו של אבי שנפטר, רחקנו והתרחקנו. אילו חי אבי, לא היה נותן לקטנות לכסות על גדולות. אבל הוא וסמכותו לא היו ואינם עוד. .. אחיו הניצול הצעיר לעומתו, הבליג ושתק תחת מעטה רב שנים של הומור, בדיחותא אלכוהול ופלברה (ממש סיפור "ליצן עצוב"). אימוץ לא היה גם על דעתו, אך פינה חמה להורי ואלינו תמיד טיפח ושמר. את טענותיו צפן וכיסה, תוך שמירה על ריחוק מסוים. תמיד שמר על קשר עימי ואהבה אלי. בימים האחרונים גיליתי "מחבואים". אלו נגלו כעת לאחר מות, מות שלם ומוחלט של דור השואה במשפחתי. גיליתי חשד שלו, שהורי קיבלו כסף בגין טיפולם בשני היתומים, מאחות אימם, דודה של אימי וכי הם הוסתרו כל החיים מדודתם, כדי שזו לא תעביר כסף במישרין אליהם. לפתע הוא החל להציגני כלפי אחרים כבן דוד ולא עוד "אחי". קיבלתי עדכון מלא להוויה ברורה של השנים, אך ללא רוגז וחשבון (בינתים לפחות). התבהרות זו מסבירה לי את אישיותי במהדורה מתוקנת, ובה את עוצמת רגשותי הגוברות כלפי השואה וסיפור משפחתי. לפי פרויד התרבות מונעת מאי נחת ולא מנחת. וכך גם אצלי. .. כל כך הרבה נעלמים ומשתנים לספר התעלומות....לסרט.... |
תגובות (47)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ברוררררררר
ניומן היקר !
אני תמיד "בולעת"ברעבתנות כל סיפור הקשור בשואה
גדלתי על ברכי הסיפורים של סבתי.ז"ל - פרטיזנית גאה...
וגם יודעת את הקושי בהבנת מצבים שאין אדם מעלה על דעתו כי יכולים להתקיים
כתוב ספר...
בהערכה רבה
סאני*
שלמה חבר יקר,
תודה ששיתפת והבאת
סיפור מעניין ומרגש
"אך ללא רוגז וחשבון"
תמשיך לנהוג כך,
תזכור את הזכות הנפלאה של אביך
שמקרינה אהבה ונתינה עצומה.
אני יודעת שהנושא המרכזי לא היה השואה
אבל באמת קשה לי לעשות הפרדה...
להקשיב לכל סיפורי השואה
דמעה מתחילה לרדת מעיניי
אני נזכרת בסבא שלי ז"ל (שנפטר לפני כמה שנים)
כל סיפור מיוחד ועוצמתי
המחשבות שעוברות לי בראש
איך שורדים כזה דבר
ולבוא לספר... לדבר... לשתף
לא כל אחד יכול
תודה ששיתפת*
וואוו ניומן...הסיפור הזה אחד המרתקים שקראתי כאן...
איזה אבא.....
כל הכבוד:)
*
העיקר שאתה מאושר ונפשך נחה
מעשה נפלא מצד אחד וטעות מן הצד השני ...
התייחס אל מה שקרה כ"מעשה בלעם" הפוך . הם היו ילדים . רדופים . אודים שניצלו .
אני מקווה כי הזמן יעשה את שלו . אתה יכול פעם "לפתוח" את הנושא לשיחה ו"לשים" על השולחן את האמת שלך . אני מקווה כי הם ( או הוא ) יראו ויבינו את הטעות ...
אם אני עוד מתחנך, אולי אפשר לחנך(?)
תודה
טוב, ניומן, שהעלית את הנושא ושאינך שוכח.
נדר / אברהם שלונסקי
על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על לבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר: לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.
דבר לא לשכוח - עד דור עשירי
עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם
עדי יכלו כל שבטי מוסרי.
קונם אם לריק יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.
הסיפור מדהים ובודאי היו כמוהו אחרים.
למרות שנולדתי בארץ וגדלתי בבית עם שני הורי הביולוגיים אני מסוגלת להזדהות עם הילדים המאומצים.
כל חופש היו באים לביתכם ורואים אתכם הילדים האמיתיים והם רק אורחים ואין להם הורים משלהם.
זו חויה קשה של קנאה, והבדידותשלהם רק התגברה בגלל ההשואה.
אמנם אביכם עשה מעשה נכון וטוב וכנראה לא יכול היה לעשות יותר עבורם.
בעקיפין רק בביתכם ראו הילדים שיש גם אחרת...
וואוו, איזה סיפור מדהים ומרגש
תודה
*
סיפור עצוב וממש לא פשוט...
תודה ששיתפת *
תודה
ששיתפת
דודו
בחיים הכל עניין של זווית ראייה...
ברור שברורה לכל נתינתו המדהימה של אביך,
הרי לא היה חייב,
ובכל זאת עשה במשך שנים על שנים,
ולפי תיאורך - באהבה גדולה!
לצפות ליחס שווה....
מבינה את כמיהתם של שני היתומים,
כל אחד בעולם רוצה להרגיש שייך!
אך האם ניתן לכעוס על אדם כי אוהב את ילדיו?
אביך עשה כמיטב יכולתו למען שני הילדים...
וכעת זו בחירתם האם להודות או לבקר.
אך לאור עברם האומלל,
מאמינה שאני קטונתי מלבקר אותם...
העניין מורכב ולא פשוט כלל....
ניומן, איש יקר,
יכולת ההכלה העמוקה שלך מרגשת.
מתחברת
ומצפה לקרוא עוד ועוד
שלמה יקר,
סיפוריך תמיד מרגשים ונוגעים ללב.
אביך אכן היה אדם גדול וניכר שירשת ממנו אנושיות, נדיבות, חכמה ונתינה.
את נפש האדם באשר הוא, כנראה שלעולם לא נצליח להבין. אדם אומר דבר ומתכוון להיפוכו,
אדם מתכוון להחמיא ופוגע, מתכוון להועיל - ומזיק. אדם מבטיח בכוונה מלאה ולא מקיים - הכיצד?
את רוח האדם מי ידע? במשכן הלב מי ידור?
ניומן יקר,
יש לי הרגשה שאכן הגיעה עיתה של ההזדהות שלך, וטוב שאתה מקבל אותה.
אך האם תוכל לראות בה חיפוש שורשים? או שמה תישאר בגדר הזדהות בלבד?
הראשון הוא יש שהוא משחרר ונותן תחושת שייכות, והשניה נוטה לכבול ולנכר.
מאחל לך מכל לב שתמצא נפשך מנוחה בחיבור לשורשיך, גם אם לא כל הפרטים ידועים.
שהרי הפרטים הם לא של סיפורך, כי אם של סיפורם - של אביך ודודך, של אחיך ואחיך המאומצים
האם הכרחי שתדע את כולם?
אתה כמו ספר עב כרס..כל פעם חושף בפנינו עוד פרק,
הפעם פרק חשוב, מכירה פרקים שכאלה...
טוב לדעת עוד...
תודה לך..
סיפור מדהים
על אבא מדהים
זו היתה זכות גדולה של אביך לאמץ אותם לחיקו
ללא בקשת תמורה
את תגובתם ברבות השנים אי אפשר להבין כי הם היו ניצולים
ששרדו את השואה
כל כך סבוכים הם יחסי אנוש
וכשההסטוריה הבלתי אפשרית של עמנו
נכנסת גם היא לתמונה-
אין גבול ואין חקר למורכבותם.
כל כך יפה שאתה אינך מחשב חשבונות...
באחת התוכניות ברדיו , אלה שנערכות במיוחד לקראת יום האשה, שמעתי ראיון עם רופאה בירושלים ששרדה את המחנות הגיעה ארצה וסיפרה בין השאר על קבלת הפנים הצינית שזכתה לה בקבוץ בצפון והציעה להפסיק עם ההגדרה הזאת ניצולים,איש לא הציל אותם, הם שורדים, הם שרדו את הנורא מכל.
אי אפשר בכלל להבין מה היה שם וכל אדם מתנהגבהמשך לאישיותו. "אדם מחפש משמעות" הוא נסיון להסביר למה אן איך אנשים שרדו את מחנות האימים והמוות, אבל לא הסביר איך הם התמודדות בעולם הנורמטיבי.
הכרתי סופר שורד שואה, איש נפלא מעניין ומרתק, אבל היתה לו טענה שעל כולנו לעבור במחנות אימים כאלה כדי להבין מה היה שם, ולעולם לא לבוא בטענות לכל השורדים. הוא גם כתב מחזה על האפשרות הדי מוטרפת שקבוצה של ישראלים נקלעת למלון בחו"ל, וקבוצה של נאצים מעבירה אותם גיהנום.
כל זמן שמסמכי ההנהגה הציונית בארץ ישראל לא ייחשפו ובאמצעותם נגלה האם ידעה ההנהגה על מה שקורה באירופה ואיזה אצבע בדיוק ננקפה ?
מאד מעניין ומורכב. תודה שהבאת וחשפת.
*
ניומן היקר וואו איזה סיפור
אביך בכל מקרה היה איש גדול - והתפוח לא נופל רחוק מ...
בנוגע למאומצים אני חושבת שזה הפסד
אח כמוך שווה יותר מכל השאר
בנוגע לנקודת מבט החדשה שלך
איש לא יכול לשפוט או להבין ממש חוויות שאתה עברת