שידרוג אהבתי את ניצולי שואה

..

בצאת ישראל מאירופה של השואה, היו גם ילדים קטנים, לבני עור ועיניים ירוקות, או כחולות וגם חומות. שלושה חיו להם בין ירושלים ליפו לפי נדודי משרדי ממשלה של אז. פעם ממשלה של הועד הלאומי ופעם של ממשלת ישראל.

..

במעברים, היו גם ילדים שהגיעו לבתי יתומים. ולנו היו במשפחה שניים כאלו. פליטי רכבת קסטנר שהגיעה ו"פרקה" אותם בברגן בלזן והם לא מזוהים, כי הוברחו אל המשלוח כנראה. מברגן בלזן, הגיעו לשוויץ, למעין מחנה מעבר מיוחד, שהוקם לפליטים, לשיבוצם במקומות גאולתם לעתיד לבוא. אברם ויעקב היו בשליטה של דודם החרדי, שהחליט להעבירם ארצה, לבית יתומים חרדי. הם היו בני דודים של אימי מפולין. הם היו אחרי שנים של בריחה מפולין להונגריה, עם סיפורי מעברים מדהימים מסמרי שיער ומצמררי עור וגוף.

..

אחי הגדולים היו בני 7 ו-3 בבוא היתומים ניצולי השואה ארצה. הניצולים היו בני 4 שנים ו-6 שנים. אני נולדתי שנה לאחר הגעתם ארצה.  ילדים קטנים היינו כולנו. היתומים סבלו מאד בבית היתומים החרדי, ואבי ראה זאת. הם היו עם כינים וגזוזי שיער, מלוכלכים ומוזנחים. אבי היה איש כספים גדול בזרוע הסעד של הועד הלאומי. ברחמיו, בא בלילה לבית היתומים והעבירם לביתנו. ההתלבטות היתה גדולה כמובן מה עושים עם ילדים כאלו. הברירה היתה פנימיה של המזרחי, דתיים ציונים, כמו מוצא בית סבי מסאנוק, שהיה ממקימי תנועת המזרחי בפולין. כך הם הגיעו לכפר בתיה, ובחופשים היו מצטרפים אלינו הילדים.

..

גדלנו יחדיו בהרמוניה מבחינתי, באהבה גדולה ובחום רב. תמיד חיכינו מאד לבואם למרות הצפיפות הרבה בדירת 3 חדרים בשיכון רסקו בירושלים. אימי היתה אוספת עבורם את הקרום של החלב. אנחנו נגעלנו מזה. הם אהבו את זה מאד. משהגיעו היינו מביטים בהם זוללים את הקרום הזה, משתאים נדהמים מהנאתם כי רבה. שניהם בלונדינים יפים, השתלבו יפה בהוואי המשפחה, מוסיקליים היו והשתלבו בזמירות ליל שבת בארוחות השבת והחג ובכלל. אני הייתי שומע את אבי מספר את סיפורם וסיפורו, ומתוך כל הסיפורים, ובתוך החיים וזרימתם עימם, לי לא נותר אלא לחשוב שמשפחתנו אימצה אותם ממש.

..

כל עוד היינו ילדים, הרמוניה זו היתה שלימה ובלתי מעורערת. עם השנים החלו אט, אט להשתבש הדברים, והאפליה בין ילדי הורי (אנחנו) לבינם תפשה יותר ויותר מקום. מעולם לא שקלנו ענין זה ואת השלכותיו ומשמעויותיו לשנים לבוא, ותמיד לי זה נראה כמו מעשה ענק מימדים של עזרה וסיוע לניצולי שואה. לי לא היה ספק בכלל, שזה אימוץ ממש. לא כך חשבו שני היתומים וכנראה גם לא אחי האמיתיים. להם היה ברור שהורי עושים ככל יכולתם ותו לא. לא אימוץ מלא, ממש לא. לי היה כנראה נוח ומחמם להרגיש תמיד אח של ממש להם. לא כל כך חישבתי את האפליות ולא עשיתי הערכות. אהבתי וזהו. ברבות השנים, החלו ה"חריקות" בקשר. בארוע החתונה של בת האח היתום הגדול מביניהם, הגיע דודי (מצד אבי, ללא קשר דם לניצול), ומתנה צנועה מאד ממנו. הדוד היה נחשב לדוד עשיר עם וילה בקיסריה. היה ידוע גם שהיה חסכן כמו "דן". וראו, לפתע קיבל את השיק שנתן לחתונה בדואר בחוזר. במכתב נכתב, ואתקצר כסיכום, "אני ניצול שואה וסכום זה לא מתאים לי".

זו היתה אמירת ענק עצומה לכולנו. אמירה שבה פרצה החוצה, חבויה, טרוניה מקננת עתיקת יומין, כנגד אמירות אבי ובכלל, שהוא, אנחנו אימצנו את אברם ויעקב. אמירה כה גדולה, אף עצומה, מצד ניצול שואה שגדל במחיצתנו, נדחתה על הסף על ידי כולנו. בהעדרו של אבי שנפטר, רחקנו והתרחקנו. אילו חי אבי, לא היה נותן לקטנות לכסות על גדולות. אבל הוא וסמכותו לא היו ואינם עוד.

..

אחיו הניצול הצעיר לעומתו, הבליג ושתק תחת מעטה רב שנים של הומור, בדיחותא אלכוהול ופלברה (ממש סיפור "ליצן עצוב"). אימוץ לא היה גם על דעתו, אך פינה חמה להורי ואלינו תמיד טיפח ושמר. את טענותיו צפן וכיסה, תוך שמירה על ריחוק מסוים. תמיד שמר על קשר עימי ואהבה אלי. בימים האחרונים גיליתי "מחבואים". אלו נגלו כעת לאחר מות, מות שלם ומוחלט של דור השואה במשפחתי. גיליתי חשד שלו, שהורי קיבלו כסף בגין טיפולם בשני היתומים, מאחות אימם, דודה של אימי וכי הם הוסתרו כל החיים מדודתם, כדי שזו לא תעביר כסף במישרין אליהם. לפתע הוא החל להציגני כלפי אחרים כבן דוד ולא עוד "אחי". קיבלתי עדכון מלא להוויה ברורה של השנים, אך ללא רוגז וחשבון (בינתים לפחות). התבהרות זו מסבירה לי את אישיותי במהדורה מתוקנת, ובה את עוצמת רגשותי הגוברות כלפי השואה וסיפור משפחתי.

לפי פרויד התרבות מונעת מאי נחת ולא מנחת. וכך גם אצלי.

..

כל כך הרבה נעלמים ומשתנים לספר התעלומות....לסרט....