אנשים כאן מפחדים מהשחור. מכל מה שהוא שחור ושל השחורים.

במובן הכי עמוק, כל מה שאפריקאי נתפס כגס יותר, מפחיד, שיש להימנע ממנו. אני מנסה להבין אם רק נתפס או שבאמת, משהו כאן מחוספס יותר, לא מעובד. 

אף אחד לא הולך אחרי החושך. ממש כמו בסיפורי אגדות, או סרטי אימה, נדמה שבחושך כל הרע משתחרר. אנשים יוצאים מוקדם מהמשרד, מחשבים שעות לפגישות, מבלים זמן בעיר סתם - הכל כדי לא ללכת בחושך. גם המקומיים שכבר "נצבעו" בלבן - בעלי הדירות שמושכרות למתמחים,העובדים באו"ם, נהגי המוניות-שמכירים-אנשים-מהאו"ם (ורק אותם לוקחים,מתקשרים בכל שעה, בוא לקחת אותי, נגמר הסרט, נגמרה הארוחה, יצאנו מהמועדון. בוא) -מזהירים, מפחדים - בדמדומי שקיעה אחרונים מציעה מאמא גוטה כמעט בהיסטריה שהשומר המסאי ילווה אותי מאה מטר לאורך מסילת הרכבת, לבית של חברה.

ואחרי כל "התלכלכות" בשחור, חייבים להתנקות. את יום שבת וראשון המתמחים מבלים בבריכה, במלון הכי מפואר בעיר. פשוט יושבים. משתזפים. שוחים קצת. מתקלחים במקלחת אמיתית עם זרם ומים חמים והכל. נשטפים מאפריקה, כדי להיות מוכנים לשבוע החדש (שבו המגע עם אפריקה הוא האפריקה-שבדרך-למסעדה-של-ארוחת-הצהריים, וחזרה. אולי שוק המסאים למזכרות ותכשיטים). 

וכל דבר שהיה קורה גם בבית נתפס כאן כחמור יותר, נורא יותר, מפחיד יותר. ביום שישי האחרון נכנסו 4 אנשים עם רובים למסעדה-האתיופית-החביבה-על-המוזונגו, ירו קצת באוויר, הרגו את התוכי שבכניסה, חטפו כמה תיקים. הילדים האמריקאים, שמגיעים מכל הערים הגדולות שבהן שודדים, אונסים, רוצחים - מזועזעים עד כדי לא מצליחים לישון בבתים-עם-השומרים שלהם. מקדימים טיסות ונוסעים הביתה - חזרה למקום שבו אין דברים כאלה. או בעצם, הרי- חזרה רק למקום שבו אתה יודע מה לעשות כשהם קורים. למי להתקשר. איך להימנע. אולי.(ואולי לא, הרי גם בירושלים בכניסה לפאבים פשוט מרימים בחורות ולוקחים ואונסים אותן. הרי כאן לפחות לא מתפוצצים אוטובוסים. או גורדי שחקים). 

וגם השיחות-על תמיד קצת מסויגות, קצת מזועזעות. קצת מחנכות. כל שיחה שעוסקת במילת נשים חייבת להתחיל ב"אני נגד כמובן, אבל..." אם במקרה הלא סביר יש בכלל אבל שם בסוף (ואני נגד כמובן, אני חושבת, אולי, בכולופן נגד האיך, ואולי גם המה שזה מסמל, אבל בשביל זה צריך להחליט האם בכלל יש טוב ורע ונכון ולא נכון, וזה לפוסט אחר או בכלל).ומשום מה לא ברור לכולם, לא עולה בדעתם להשוות - באופן שממנו לומדים ולאו דווקא כדי להחליט שאין הבדל - בין מילת נשים כטקס התבגרות והכנה לחיי נישואין לברית מילה, לפולחן-הרזון-והאנורקסיה, לניתוחים פלסטיים - כהפעלת כוח פוקויאני על הפרט, כדיכוי, כשליטה ואילוף של הנשים, של הפרט, ובכלל.

ואפילו בטריבונל, הרצח נתפס אחר. "אפריקאי". ההשוואה לא קיימת לרצח-העם-האחרון-שאנחנו-זוכרים. או מכירים. משווים לפסקי דין אחרים, למשפט בינלאומי פלילי, השוואה מקצועית טהורה, נקייה, כירורגית. אולי רק לי (כיהודיה? כישראלית?) בין כל האמריקאים והאירופאים (ואולי גם לגרמנים שכאן?) זה נשמע כלכך מוכר, שההשוואה בלתי נמנעת. הרשימות. השכנים שהלשינו. השכנים שלא הלשינו למרות הסכנה. שהחביאו במרתפים והבריחו אוכל. הכנסייה שעזרה, שנתנה גושפנקא חוקית, לכל מי שהפריע לו מה אלוהים חושב. העולם שידע-או-יכול-היה-לדעת, והתעלם. היסודיות שמונעת מאנשים לטעון רק ביצעתי פקודות: לפי כתב האישום, הנאשם הלך למחנה הפליטים - למי שהצליחו לברוח, להתרחק, להינצל, לנשום - ופייס אותם, דיבר על ליבם, שכנע אותם לחזור הביתה כי המלחמה נגמרה, כדי שיוכלו להירצח שם, בבית. הסדר והארגון: היה חשוב לבכירים שקודם יהרגו, ורק אח"כ ישדדו, ייקחו את הבקר, את הרכוש, את הבתים (אותם בתים שיילקחו שוב,כשיברחו ההוטו שהתנחלו בהם בזמן הטבח, מפחד הנקמה אחרי ניצחון הטוטסי).  

אבל אולי זה לא רק הפחד מהלא-מוכר, מהאחר, מהשחור. יש משהו באמת rough יותר כאן - לא מעובד או לא מתוחכם. אולי זה האבק בדרכים, שעושה הרגשה של ארציות,ההיפך מטכנולוגיה, ההיפך מהקור המחשבי של המערב.

החוויות היומיומיות קשות (כמו לא רכות, לא כמו לא קלות). מחוספסות. לא-בדיוק-יומיום-אבל-גם-לא-בדיוק-לא. קמים בבוקר ושותים קפה שחור- אבל בכוס פלסטיק. בלי סוכר (יש סוכרזית, בדיוטי פרי שמוכר מוצרים מהבית לאנשי האו"ם. עדיין לא קניתי, אבל בטח אשבר בקרוב). חופפים את הראש רק פעם בשבוע (דווקא כבר הגיע הדוד-בוילר לאפריקה, אבל טיימר עוד אין, ולא השתגעתי לקום שעה מוקדם יותר להדליק את הדוד, כשההסעה לעבודה מגיעה בשבע וחצי!). רואים סרט באולם קולנוע אמיתי, אבל בשלוש שעות איחור כי המשאית שהביאה את הסרט התעכבה.

גם כשהורגים, בכלזאת, הורגים במאצ'טות. ברובים. משליכים לנהר. אין כאן גזים, רכבות. ההסתרה -שנעשתה גם ברואנדה - נעשתה ע"י הריסת הבתים של הקורבנות ושתילת שדות תירס במקום. אף אחד לא שלח את הנרצחים למות רחוק, הרחק מהעין. אולי זה גם מה שמפחיד כלכך את המוזנגו כאן - אין רתיעה מיידית מההרג, מהאלימות. החספוס שמתחיל במשחק ההתמקחות על כל דבר בשוק הוא אותו חספוס של מכירה אגרסיבית של מזכרות-אפריקאיות (בכל פינה, בכל כיכר, יש ילדים "מסאים" אותנטיים. מוכרים שרשראות,וצמידים, ותליונים עם פילים..), וגם של שוד לאור היום. אולי גם של רצח. אולי גם שלרצח עם.

מה שהופך את הרתיעה מהשחור לנוראית עוד יותר, או אולי רק למובהקת יותר, היא המשיכה ליבשת השחורה שכולם אוהבים לאהוב. אפריקה האחרת, הנופית, של סוואנה וספארי, של תיירים עשירים מוגנים היטב בג'יפ מצלמים אריות, פילים, אנשים (אבל רק אם הם מסאים). אין כאן אמצע. יש או תיירים עשירים מאוד, או מקומיים. ספארי עולה מאות דולרים. ארוחה בשוק עולה 3 שקלים. ולא רק במחירים. הכל קיצוני כאן. בינארי. 

בשבת נסענו לנגורונגורו. הר געש שקרס לתוך עצמו לפני מאות מליוני שנים. הותיר שרשרת הרים מיוערת - ג'ונגל אמיתי, על קופיו ופיליו - הסוגרת על כברת ארץ בראשיתית, עוצרת נשימה. טיול ספארי הוא אמנם משומר, מתוייר, לעוס ומוגש - טיול שאינו הרפתקאה בעליל, אבל משהו קסום בכלזאת מצליח להסתנן בין קריאות הoh my god!! ותקתוקי המצלמות של 10 ג'יפים מקיפים אריה. כי בכלזאת - אריה. אמיתי. שוכב עצלני לצד הכביש. מתמתח (ברקע תקתוקי מצלמות), מתלקק (ברקע תקתוקי מצלמות ולחישות), מפהק (ברקע תקתוקים ואנחות התפעלות), מרים את הראש לדגמן רעמה (תקתוקים וצווחות). 

בין התמונות-שאין-כאן-בגלל-האינטרנט-האיטי-אבל-יש-תיאורטית-לא-לדאוג יש גם קרנף, באפלו, ג'ירפות, פילים, זברות באלפים, גנו ואפילו צ'יטה. ובין קריאות ה-"sister, you gotta be kiddin me" של שתי האמריקאיות השחורות הטיפוסיות בג'יפ (שאיימו על האריה "טו סיט דאאאון" במבטא כזה מאיים, שהוא התיישב), והתודות לאלוהים של המורמונית שישבה לידי, הצלחתי אפילו לנשום עמוק ולחשוב כמה מוזר זה להרגיש שאם יש מקום שאפשר להירגע בו באפריקה, לעצום עיניים ולהרגיש את הרוח בפנים ולא לפחד - זה בין האריות בספארי.