אתמול קניתי את הספר שמדובר בו הרבה לאחרונה רעש. הפרק הראשון עוסק באחד הרעשים הקשים שמטרידים את מנוחתו של האדם – הפחד מהמוות. הפחד מהמוות הוא "רעש" שרוב האנשים מעדיפים לכסות עליו ברעשים אחרים, כך לפחות טוען מחבר הספר. כל סוג של ניסיון למצוא משמעות בעשייה כלשהי (יצירה, אספנות, הולדת ילדים ועוד) נועד בעצם לכסות על הרעש הזה. בלעדיו לא היה נוצר כלום. כבר שנים רבות שהרעש הזה כמעט נעלם מחיי. יש תקופות שבהם המוות הוא הנחמה הגדולה ביותר, יש תקופות שהוא סתם עובדה שאני אדישה אליה ורק לעתים רחוקות מתעורר בי פחד קל שנושא צורה של "מה יהיה על הכלבה שלי כשאמות". כשהרעש הזה נעלם מחיי ביחד איתו נעלם גם הדחף להשיג משהו, הצורך להבין משהו, הצורך ליצור משהו משמעותי ולהשאיר חותם על העולם. הסיבה היחידה כמעט שאני מוצאת לעשות דברים שהם מעבר לצרכים הבסיסיים היא כדי להעביר את הזמן. את כל זה אפשר לסכם במלה "דיסתימיה". אני לא יודעת אם חוסר הפחד מהמוות הוא זה שהפך אותי לדיסתימית או שהדיסתימיה היא שגורמת לחוסר בפחד המוות. בפסיכולוגיה רוב המחקרים הם מחקרי קשר ולא מחקרי סיבה. בקשר הכוונה ששני דברים באים בתדירות גבוהה ביחד אבל לא יודעים האם אחד הוא הסיבה של השני או להיפך או שבכלל שניהם תוצאות של סיבה אחרת לגמרי. נראה לי שרובכם יעדיפו לפרש את הדיסתימיה כמה שגורם לחוסר התשוקה לחיים ולכן חוסר הפחד מהמוות. לי זה לא כל כך משנה אם זה הפוך: חוסר הפחד מהמוות ייתכן שיצר את הדיסתימיה ואולי שניהם הם סתם תוצאה של חוסר בהורמון כלשהו. מה שזכור לי הוא רק שאלו הגיעו אליי יחדיו.
|