0
המשך לפוסט "לפענח מפה". http://cafe.themarker.com/view.php?t=1100951
אצל חברי הטוב מהקפה' יואב, קראתי שיר נפלא של מחמוד דרויש, בטרם סיימתי לקרוא את השיר ידעתי, השיר הזה... כאילו מפי נאמרו המילים. או אם תרצו למעני הוא נכתב. הנה הוא לפניכם;
כשאת אתי אינני אומר: עכשיו, כאן אנחנו יחד. אני אומר: אני את והנצח - בשום מקום מרחפים.
אויר ומים. אנו מפרקים את הסמלים, מעניקים שמות מקבלים שמות, ואיננו משיחים אלא כדי לדעת כמה אנחנו אנחנו ...
ושוכחים את הזמנים והעתים
אינני זוכר באיזו ארץ נולדת את, ומאיזו אדמה קמתי אני לתחייה. אויר ומים ואנחנו על הכוכב כשתי צפרים כשאת אתי השתיקה מתכסה זעה, הצחות דומעת מעננים המים בוכים ובוכה האוויר על עצמו כל אימת שמתאחדים שני הגופים
ואין אהבה באהבה, זוהי רק תשוקת הנשמה לעוף למרחקים.
אילו פסקו השעונים מלכת, ולא היה מתרחש כל שינוי, כי אז לא היה זמן.
אילו לא היו הבדלים בין נקודה מסוימת ביחס לנקודה אחרת והכול היה אחד, כי אז לא היה מושג הנקרא מקום. שאין בהם מאותות הזמן וממצוקות העיתים והמקום, משוחררת מכבלי המציאות ונוגעת בשוליו של חלום- בו עבר הווה ועתיד משתלבים ורקומים כאחד.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
מומלץ לצפות בקטע הוידאו שמעל "זמן אחר". מושג הזמן מקבל פנים חדשות. |