תחילה טעיתי לחשוב שזו יצירה תאומה ליצירתה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר" המגוללת את סיפורו המפותל של "דיזנגוף סנטר" שהקבלן אריה פילץ בנה על אדמותיה של משפחת חינאווי היפואית. אחרי קריאת שלשה עמודים הבנתי שטעות בידי ואין כל קשר בין שתי היצירות.

"אחוזת דג'אני" היא יצירה ספרותית של סופר ישראלי צעיר. את מלאכת הסופר אין ללמוד בשום מקום. סופרים נולדים כאלה - פשוט מתת אל. לעניות דעתי, איש צעיר שלא מלאו לו עדיין ארבעים, שכותב מטאפורה כגון זו: "... תוגה מתוקה, כשל אדם זקן המהרהר בחייו שנחמצו." אכן נולד סופר.

ההישג של אלון חילו ב"אחוזת דג'אני" הוא קודם כל לשוני. חציו של הספר כתוב בלשון המזכירה את העברית שדברו בה כמה מאות, לכל היותר כמה אלפי יהודים באירופה ובארץ-ישראל לפני כמאה ועשרים שנים. אני לא בטוח שבדיוק בשפה זו דברו אז, נדמה של שאלון חילו המציא שפה המבוססת על עיקרי השפה ההיא. לדעתי זהו הישג ספרותי נדיר מכל בחינה שהיא, גם בינלאומית. המחצית השניה של הספר כתובה בעברית עכשיווית תקנית ויפה.

מצד התימתיקה, הרי שכל קורא יכול לראות בה מהרהורי ליבו, וזו מהותה של ספרות יפה. גם מי שלא מסכים עם מה שנדמה לקורא שהיא התיזה שתומך בה הסופר, הוא מופתע לראות משהו שלא חשב עליו. וכמובן, זו דעתי האישית והיא טובה כמו כל דיעה אחרת, גם מנוגדת. אין טעם להרבות דברים על תוכנו של הספר כדי לא לקלקל את ההנאה ממי שלא קרא  עדיין. ארשה לעצמי רק ציטטה קטנה אחת שהיא בבחינת מעט המכיל את המרובה: זאת דרכם של הסופרים והשוררים כי בלהט היצירה כותבין בלא מחשבה יתרה וסופם שעולבים ביקיריהם ובאוהביהם. מי שיקרא את הספר יבין מדוע בחרתי דווקא בציטטה זו כדי לומר אמירה כלשהי על תוכנו של הספר.

הדבר הבולט הנוסף המדבר בעד כשרונו של הסופר, היא העובדה שזהו ספר שלא ניתן להניחו עד שלא מגיעים אל סופו. הוא כתוב כך שחייבים לקוראו בבת אחת. אין צורך בסימניה למי שמתחיל לקרוא את הספר.

ולבסוף דבר של מה בכך, מרגיז מעט, על המהומה שקמה סביב פרס ספיר שהוענק לסופר וכעבור זמן מועט נלקח ממנו. ובכן מפעל הפיס הוא שמעניק בכל שנה פרס ספרותי על שמו של פנחס ספיר. לא פקידי מפעל הפיס מחליטים למי להעניק את הפרס אלא וועדה של אנשי ספר. השנה עמד בראש הוועדה יוסי שריד. אחרי שהפרס הוענק לספרו של אלון חילו החליט מישהו, איני יודע מי, לחשוד ביוסי שריד שהיה לו אינטרס אישי בבחירת הספר ולכן מפעל הפיס ביטל את הפרס (מאה וחמישים אלף שקלים שנלקחו חזרה מאלון חילו). הסיבה, אותי היא מצחיקה: הספר הוצא לאור בספרית "ידיעות אחרונות" שפרסמה בעבר שני ספרים של יוסי שריד (דבר שאפשר היה למפעל הפיס לדעת לפני שמינה את יוסי שריד כיו"ר חבר השופטים ולמנוע מאלון חילו בזיון מיותר) ובנוסך לכך בהוצאת הספרים יש עורכת ושמה רנה ורבין שהיא אחייניתה של אשתו של יוסי שריד. מעשה נלוז מצד מפעל הפיס אך כל כך "ישראלי" במהותו לדאבון הלב.