קוראיי הנאמנים והנכבדים אשר חוזרים ופוקדים אותי חזור ופקוד עם תקווה בלבם ובליטה קטנה במכנסיהם (זאת למרות פרסומו של פוסט מעבר הדירה הזכור לרעה מהתאריך 17/07/07, השם יקום דמו) לא אמרו נואש.  

וכעת, במעמד רגיל זה וללא הבדלי דת, גזע ועמרי מרכוס – היי.  

הריני שמחה באופן גבולי, תוך שימור על קור-רוח אירופאי, לבשר על חידוש כתיבתי פה. זאת (גם) משום כל העצומות והמסרים הסמויים של מי מכם אשר זעקו אליי ממחשכי עמודת ההודעות האישיות: "חזרי, למ"ד! חזרי!". אך לא רק.  

בטוחני כי התרגשות רבתי תלווה את מחוז השום-דבר הזה לנוכח חזרתי (או ביקורי הניחומים המזדמנים שלי, עוד לא החלטתי לגבי הקונספט וההתנהלות המחודשת).  

מאורעות רבים - זניחים ומשעממים כאחד - חלו עליי בזמן נפקדותי. בראשם, המשך עלילות מגוריי עם השאמוּנה, שותפתי המנוולת לדירה אשר ממשיכה להזעים אותי במעשיה בעזות-מצח שלא נראתה כדוגמתה לפחות מאז שהוט החליטו שצריך לשלם עוד תשעה שקלים בחודש על שקעים נוספים.  

מאגר הביקורת והטינה אצלי כלפי השאמונה באופן אישי וכלפי העולם באופן לא אישי רק הולך ותופח. כאן, למשל, ניתן להכניס בדיחה כלשהי אשר תערוך הקבלה בין הנאמר במשפט הקודם (לגבי מאגר הביקורת והטינה) לבין התחת של השאמונה. לא אעשה זאת.  

בכל אופן, על כל אירועי הפרקים שהחמצתם ועל אלה הבאים אדווח בקרוב מאד, מיד כשאתפנה לרגע או יותר מעניינים של מה-בכך בהם עסוקה כעת.  

היכונו. הללויה.