באמצע שנת הלימודים תשס"ח, באחד מאותם ימים שטופי קסאמים, השכן שלי, בחור בן 44 שחי עם אמא שלו ולא מדבר עברית, התחשמל. כמה דקות אחרי שהוא נמצא שכוב בדירתו, דפקה אצלי אחת השכנות בדלת. "תבוא מהר", היא אמרה, "השכן קצת לא מרגיש טוב".

צעקות נשמעו במסדרונות הבניין, שכנים התרוצצו בין הדירות, מנסים לעזור - לא ממש יודעים איך. נכנסתי אליו לדירה, ביקשתי מכולם לזוז ועשיתי לו - לפי מה שזכרתי מתקופת השירות הצבאי שלי - החייאה.

 עברו כמעט שנתיים מאותה "טבילת אש" שלי עם הבלוק בו אני גר. צעקות, כפי שנתחוור לי מאוחר יותר, הן עניין שבשגרה – גם כשאף אחד לא מתחשמל. גם לויכוחים התכופים בחדר המדרגות ולמנורה שמישהו גונב מהכניסה בכל פעם התרגלתי. לא מזמן נשרף לשכנים שלי המטבח. שגרה, כבר אמרתי?

ובאותה נשימה, מעבר לשיגעון הרגיל של הבניין שלנו, זה גם בניין חם כל כך, אוהב כל כך. עם שכנים שמציעים לי להצטרף לארוחה בכל פעם שאני פוגש אותם, שמניחים ליד הדלת ספינג'ות בימי שישי, ושבאים לעזור בכל פעם שצינור מתפוצץ או שיש סתימה בכיור. כי השגרה שלהם, עם כל השיגעון שלה, היא הדבר הכי נורמאלי שיש.

 זה לא סיפור הרואי, גם לא דרמטי, זה סיפור על בניין שגרים בו אנשים. הם היו שם לפני שהגעתי ויהיו כנראה גם אחרי שאעזוב. בלוק 535 לימד אותי יותר מהכול על האחר. על מישהו שהוא לא אני, שהנורמאליות שלו שונה לגמרי משלי. הפרידה שלי מהבלוק היא הפרידה שלי מהחיים בשדרות כפי שהם נראים בצורה הכי ממוקדת. שלוש שנים אחרי שעברתי לגור בשדרות, בבלוק הכי משוגע והכי חם בעולם, אני מרגיש שאני משאיר גם חלק מעצמי.