0
כשעצוב לי כשעצוב לי מידי אני לא מסוגלת לבכות וזה יושב בגרון ולוחץ וחונק ועוצר את הנשימה.
אני נכנסת למיטה ולא מצליחה לישון כל כך הרבה מחשבות בלבול
וחושבת גם עלייך ועל כל מה שהיה ועל כל מה שלא ועל כל העומק הזה וכל האמת הזו הכל אמיתי ולמה? מה הטעם? מה היה הטעם שניפגש? שנתאהב? מה היה הטעם שארגיש שחיבור שכזה לא היה לי מעולם עם אף אחד? ומה הטעם שארגיש כל חיי...שהייתי רוצה...את הדבר היחיד שאני לא יכולה?
אז למדתי להדחיק את זה לבלוע את זה לתוך הבטן. חזק. להאמין שזה עבר לי. להאמין שהכל בסדר. שעברתי הלאה. שזה כבר לא מרגיש כמו החמצה שזה כבר לא מרגיש שאני מפספסת שזה כבר לא מרגיש שאני מוותרת האמנתי לעצמי.
אבל כשאני רואה פתאום מישהו שמזכיר לי אותך אז הכל מתעורר בי מחדש כשאני נזכרת במשהו שאמרת או שאמרתי לך אז הכל מתעורר מחדש כשאני נזכרת במגע ידייך במגע שפתייך אז הכל מתעורר מחדש
ואז? מה אז?
קברתי אותך בתוך הבטן עמוק ביחד עם כל הרגשות שלי אתמול גם זה יצא ממני. מהבטן. נשארתי ריקה
סתם אישה. ריקה. |