כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הבלוג של גרייס

    לילה

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    חיים שקטים

    6 תגובות   יום שלישי, 14/7/09, 03:54

    לילות הקיץ חמימים ואצלי הבריזה נושבת מהים

    ונעים נעים

    רק הנפש לא שקטה 

    תרה אחר השלווה

    שהיתה צריכה לפקוד את ליבי מזמן

    והזמן חולף שעון החול בחדרי

    מקצר לי את הזמן כל דקה

    ואני כמו ילדה תמימה שהלכה לאיבוד

    עליסה בארץ הבילבול

    לא מצליחה להתעשת

    לקום ולשיר את שירת הברבור שלי

    ההיצמדות לעבר להרגלים

    עוד יהרגו אותי באחד מן הימים

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/7/09 07:03:

      פשוט לקרוא את זה,

          להרגע,

              ולתפוס שלווה...

        19/7/09 20:44:

      צרכנים לא פשוטים אנחנונשיקה!!

        18/7/09 18:56:
      מה פתאום שירת הברבור. עליסה התעשתה כשהיא חזרה למציאות.
        18/7/09 08:52:

      היטבת לבטא את חוסר השקט, את הבילבול, את הניגודיות אל מול הים השלו והבריזה הנעימה. אולי שהנפש תיקח קצת מהבריזה ותרגע. אולי לא צריך לחפש ולתור אולי הכל כבר נמצא. ומה שצריך להוא יבוא.
        15/7/09 23:06:


      אוהב את השימוש שלך בשפה

      העברת תחושה היטב

       

      ואני , נתפס לקטנות, נעצר על האוקסימורון

      'תרה אחרי השלוה'

       

      חושב- כשמרפים מלתור- שם השלווה

      קל לומר. לקח לי עשר שנים להבין ועוד עשר ליישם

       

      כמובן מיד אחרי - אני עובר ל 'עליסה בארץ הבלבול'

       

      לואיס קרול מתמוגג בקברו.

      הבנת אותו.

        14/7/09 15:03:


      גרייס

      יפה כתבת

       

      ואני כמו ילדה תמימה שהלכה לאיבוד

      עליסה בארץ הבילבול

       

      טרם חלפו 24....

      פרופיל

      גרייס ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      התקשורת לקויה רשת דפוקה

      למה את צריכה להיות יפה להטריף את עצמך בשביל מי ולמה

      אני קוראת כל כך הרבה בלוגים וחושבת לעצמי שזה מין מונולוג ארוך ובלתי פוסק על הבדידות