the kid stays in the picture
לפעמים כותב סיפורים, לפעמים מתבכיין למה אין לי כוכבים, לפעמים פשוט תוהה למה אנחנו כאן על פני הפלנטה הענקית הזאת מנסים להתקרב לאנשים ע\"י כך שאנחנו מרחיקים אחד את השני עם מקלדת ועכבר. מצד שני אומרים שבשביל להעריך יצירת אומנות צריך לקחת צעד אחורה. והכי חשוב נהנתם ספרו לחברכם, לא נהנתם תבדקו את החיבור שלכם מול הספק
פוסטים פופולאריים
-
מכה חלולה - חלק 2
14/8/07 | 735 צפיות
-
יונתן סע הביתה (או : מלנכוליה ושמה שגרה)
29/8/07 | 877 צפיות
-
הבטלן שאינו נגמר
4/9/07 | 586 צפיות
-
לפה אתם תכנסו, פה אתם תגיבו
12/8/07 | 711 צפיות
-
יהיה בסדר
20/8/07 | 644 צפיות
-
בובה של ילדות
3/10/08 | 1360 צפיות
פוסטים אחרונים
- השובבים של הקולנוע 24/10/08
- בובה של ילדות 3/10/08
- גיבורי קומיקס מפוסטלנים 12/8/08
- מושפע מהאביר האפל - בטמן מפלסטלינה 7/8/08
- איזה גיבור עשה לכם את הקיץ? 18/7/08
- אם חיית ולא התפרסמת האם באמת חיית ? 16/6/08
לכל מי שאוהב וטוב בלכתוב
אני לפעמים מרגיש כמו המדריך אגדו דו של הקהילה הזו מנסה כל הזמן להפוך אותכם ליותר ויותר פעילים (אבל אולי זה רק בגלל שאני מרגיש שאתם לא מספיק פעילים בבלוג שלי
בכל אופן, בוא ננסה את הדבר הבא אני אתחיל סיפור, כל אחד בסגנונו האישי מוזמן להמשיך אותו והבא אחריו בתגובה ממשיך את הסיפור הלאה מוכנים ?
"היה זה יום סגרירי, השמיים היו צבועים באפור. חתול אשפתות יילל לו מהסמטה ברחוב המקביל. מונית שירות בדיוק חלפה על פני, אישה מבוגרת שעונה על כף ידה בהתה בעוברים ושבים מבעד לחלון, מבט מלנכולי ואבוד נסוך על פניה. בעודי הולך ברחוב, פחית קולה נקלעה לדרכי, בעטתי בה ללא סיבה מיוחדת, סתם כי התחשק לי לבעוט במשהו, הפחית פגעה בדלת של מכונית חונה. המשכתי ללכת לי לכיוון המסעדה ששם קבעתי עם רן, רן זה החבר שלי לענייני שעמום בזמן האחרון, שמשעממם לי אני מתקשר אליו ואנחנו נפגשים כדי להשתעמם ביחד, אז זה נותן לנו לגיטימציה להשתעמם במסווה של מפגש חברתי. דלת המכונית נפתחה "היי מה אתה חושב שאתה עושה?" נקרא לעברי הסתובבתי ולו כדי לראות..." |
) תגובות אחרונות
-
JOY
בתגובה על וואו איזה אבסורד, אותו מקרר בגישה כל כך שונה
-
רעות יפעת
בתגובה על בובה של ילדות
-
קרין אלדאה
בתגובה על גיבורי קומיקס מפוסטלנים
-
דקל א
בתגובה על מושפע מהאביר האפל - בטמן מפלסטלינה
-
רונתי
בתגובה על איזה גיבור עשה לכם את הקיץ?
-
קורינה2
בתגובה על אם חיית ולא התפרסמת האם באמת חיית ?
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תקשיב למוזיקה..אני חייבת לרקוד איתך
אני עומד המום והיא מחייכת סוחבת אותי למרכז
וכאילו אין לי דעה פשוט היא משכה אותי והתחילה
לסחרר ולסובב את גופה המוטרף לכל כיוון אפשרי
לפתל אותו ולהצמד ואני המום כאילו נדלק אצלה
איזשהו סימן של רצון לא איכפת מאחרים לא מעניין
רק מה שהיא רוצה..ואני נסחף אחריה...
מתנועע על פי רצונותיה..
רן (או רועי, אני כל כך התרגשתי שכמעט שכחתי את שמו של חברי הטוב ביותר) ישב שם די המום מהתנהגות שלי.
זה לא שהוא לא ראה אותי מעולם עם נשים, אבל תחושת הביטחון העצמי שהקרנתי באותו רגע, באותו יום באותה סיטואציה ועוד עם הבחורה המרשימה הזו מכל הבחורות הייתה מפתיעה, אני מודה גם אני הפתעתי את עצמי.
אני משער שהתחושה הכללית שליוותה את היום הזה, הזרימה, המיסתוריות, התחושה הבלתי מוסברת הזו של גורל פשוט גרמה לי לצאת מהקליפה הרגילה שלי ולפעול לפי התחושות שלי ולא הקונבציות החברתיות או החרדות הקיומיות שטמונות בי ובכל אחד מאיתנו.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" היא אמרה קוטעת את המונולוג הפנימי שלי
"חשבתי שנהנית..." אמרתי
היא הביטה בי, מצמצת את עיניה
וחיוך נבוך התפשט על פניו של רן
רציתי שתדבר כבר שתגיד כבר, שתתן לי סתירה משהו, לא עמדתי בשקט הזה
ואז היא אמרה...
אני חי בתוך חלום ,חייב להפוך אותו למציאות יותר ממשית
יש בה חמלה לחפצים, אין בה חמלה לאנשים.
תקשיבי אני אומר לה... תוך כדי שאני קורן לעברה באפלולית המקום
בואי שבי שניה , נראה לי שיש לך משהו שהתיישב לך על העפעפיים
סיגרי אותן .אני מחזיק את פנייך נושף..שניה..אל תפתחי..
ובעודה סוגרת את עיניה כמו הסירה את רגשותי העצורים אחזתי את פניה ברוך
מלטף..ובחמימות ותשוקה..לאחר הנשיפה..החדרתי את לשוני ..לתוך שפתיה
כמו שתמיד אהבתי..להרגיש בתוך בית צרפתי ..לחוש כל פינה מבעד לרטיבות
והיא..כמו קפאה על שמריה..מתמסרת למגע..למרות ביטוייה אני שהרגשתי
שאכן כן הצלחתי להפתיע אותה .. ידעתי שאכן בזה הרגע הכנעתי את רצונה
ומכאן הדרך... לאמצע הדרך..יותר קלה.
"את מאמינה בגורל?"
"למה כי החלטתי לקחת אותך טרמפ?" שאלה בתשובה
"לא אני רציני..., את מאמינה בקונספט של גורל?"
"הממ...לפעמים כן ולפעמים לא..."
"את לא יכולה לפעמים להאמין בגורל ולפעמים לא..., זה או שאת מאמינה או שאת לא, אם יש גורל אז הוא אופף אותך כל הזמן ואם אין אז מדי פעם קורים לך דברים שרירותיים שיש להם היגיון בעיניך ומדי פעם את לא מוצאת הגיון"
"טוב טוב...אז אני מאמינה בסדר"
"לא צריך להתעצבן"
"לא התעצבנתי, פשוט לא ידעתי שהטרמפ הזה יכלול בחובו הרצאה פילוסופית"
"אני לא ידעתי שלבעוט בפחית תטמון בחובה הטפה מוסרית"
"אוקיי 1:1 "
"הסיבה שאני שואל אותך מה שאני שואל זה בגלל שאני חושב שיש סיבה לזה שבעטתי בפחית, קחי פה ימינה" סימנתי לה עם היד
"מה הייתה המטרה?"
"אני לא יודע עדין בדיוק, אבל אם אני עכשיו פה באוטו אני חושב שזה כבר אומר משהו"
"או שאתה זה שאומר משהו ולא מפסיק לומר..., לא ידעתי שאתה כזה קשקשן"
"למה כי אנחנו 'בועטי הפחיות' בדרך כלל שתקנים?!"
"לא פשוט לא עשית רושם כזה..."
"מה דעתך לקבל עלי את הרושם שאת רוצה לקבל, שמאלה פה, ותצטרפי אלי ואל חבר שלי לפאב?"
"בתור מה?"
"בתור חברה שלי לעתיד שתלמד אותי לא לבעוט בפחיות, מה זאת אומרת בתור מה?!" אמרתי עם חיוך שובבי
השמיים התבהרו במקצת קרני אור בודדות בקעו מבין הסדקים המעוננים והאירו בקרן הרחוב
"אני אגיד לך מה אני מחליטה ברגע שנגיע לפאב...מה פה?"
חתול אשפתות יילל לו מהסמטה ברחוב המקביל.
מונית שירות בדיוק חלפה על פני, אישה מבוגרת שעונה על כף ידה בהתה בעוברים ושבים מבעד לחלון, מבט מלנכולי ואבוד נסוך על פניה.
בעודי הולך ברחוב, פחית קולה נקלעה לדרכי, בעטתי בה ללא סיבה מיוחדת, סתם כי התחשק לי לבעוט במשהו, הפחית פגעה בדלת של מכונית חונה.
המשכתי ללכת לי לכיוון המסעדה ששם קבעתי עם רן, רן זה החבר שלי לענייני שעמום בזמן האחרון, שמשעממם לי אני מתקשר אליו ואנחנו נפגשים כדי להשתעמם ביחד, אז זה נותן לנו לגיטימציה להשתעמם במסווה של מפגש חברתי.
דלת המכונית נפתחה "היי מה אתה חושב שאתה עושה?" נקרא לעברי
הסתובבתי ולו כדי לראות בעיניי את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי מזנקת לעבר הפחית, תופסת אותה וחומלת אותה בחיקה. "תראה מה עשית!" צעקה עלי הבחורה תוך כדי שהיא מיישרת את קצוות הפחית שהתקמטה. "זה הפחית שלך?" שאלתי אותה והיא נעמדה בחפזון זועם, התקרבה אלי כמעט עד קצה האף וסיננה - "ואם הייתי מצילה כלב מבעיטה הייתי מצילה אותו רק כי הוא הכלב שלי??"
ססעמק, עוד פחתונית. שונא את הצדקניות האלה שחסות על פחיות, אלה שרואות פחית מקומטת בפח ומתחילות לבכות. הכי גרוע זה לנסוע איתן בכביש מהיר ולעבור ליד משאית של טמפו. אחרי זה כל הדרך אתה צריך לעודד אותן. אתה עוצר בפיצוציה, מביא להן משהו קר לשתות, שלא יהיו צמאות והן צועקות "רק בקבוק! רק בקבוק!".
אבל זאת- פחתונית או לא, יפה, ממש יפה.
"מצטער לא ראיתי!" אני שואג בזעזוע לוקח לה מהיד את הפחית ומלטף.
היא מרימה עיניים סקרניות.
"אפשר... להזמין אותך לבקבוק"? אני מנצל את ההתעניינות המחודשת.
"לא. אני לא יכולה. יש לי בעיה קטנה איתך".
"מה, בגלל שבעטתי בפחית?"
לא. בגלל שאני לא יוצאת עם כונפים
אבל אני לא כונף" התרסתי בטון מלא עלבון". ,מי היא שתשפוט אותי,שרמוטה שחושבת שבגלל שאצלה המראה ניצח את כוחות הטבע המעוותים,היא פשוט יכולה לזרוק את כל העולה על רוחה.
היא מבחינתה התעלמה,לא ספרה אותי בכלל."יאללה שתלך ,יא חתיכת מיישרת פחיות שכמותך" חשבתי לעצמי. "אני חייב לספר את זה לרן"רן הוא אחד שתמיד יש לו מה להגיד,הוא גם היה יודע בדיוק מה לענות למתחסדת בעלת מראה האלילה.
המשכתי ללכת במורד הרחוב,מחוסר בפחית אחת ועם עודף של אגו פצוע ולא יכולתי שלא להמשיך לחשוב עליה. הצורה בה ידה העדינה ליטפה את הפחית, עירסלה אותה בין שתי ידיה, מילים החמות שהיא לחשה לה. חשבתי לרגע שאולי כבר עדיף להיות פחית, הרי גם ככה משעמם ולפחות כאן אתה מוצא את עצמך בידיים של בחורה יפה, ובנינו להיות בידי בחורה יפה, פחונית או לא פחונית היה מצרך נדיר בימינו. שמעתי חריקת בלמים וסובבתי את ראשי שמאלה לעבר כיוון הרעש, ראיתי אותה, הפחונית היפיפייה בעולם עם מצבור פחיותיה במושב האחורי. בחיוך מבוייש היא אמרה לי שהיא רוצה להתנצל, שמרוב עיסוק בפחיות היא שוכחת שגם יש בני אדם בעולם. לא יכולתי להתיק את מבטי משפתיה הזזות, מלשונה המלחלחת את פיה כל מילה או שתיים. ואז נזכרתי ברן ואמרתי לעצמי שאני חייב ללכת אליו כי זה לא יפה שאני אתן לו להמשיך להשתעמם לבד, גם אם לי כבר לא ממש משעמם. שאלתי אותה אם היא יכולה לתת לי טרמפ לפאב.
חתול אשפתות יילל לו מהסמטה ברחוב המקביל.
מונית שירות בדיוק חלפה על פני, אישה מבוגרת שעונה על כף ידה בהתה בעוברים ושבים מבעד לחלון, מבט מלנכולי ואבוד נסוך על פניה.
בעודי הולך ברחוב, פחית קולה נקלעה לדרכי, בעטתי בה ללא סיבה מיוחדת, סתם כי התחשק לי לבעוט במשהו, הפחית פגעה בדלת של מכונית חונה.
המשכתי ללכת לי לכיוון המסעדה ששם קבעתי עם רן, רן זה החבר שלי לענייני שעמום בזמן האחרון, שמשעממם לי אני מתקשר אליו ואנחנו נפגשים כדי להשתעמם ביחד, אז זה נותן לנו לגיטימציה להשתעמם במסווה של מפגש חברתי.
דלת המכונית נפתחה "היי מה אתה חושב שאתה עושה?" נקרא לעברי
הסתובבתי ולו כדי לראות בעיניי את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי מזנקת לעבר הפחית, תופסת אותה וחומלת אותה בחיקה. "תראה מה עשית!" צעקה עלי הבחורה תוך כדי שהיא מיישרת את קצוות הפחית שהתקמטה. "זה הפחית שלך?" שאלתי אותה והיא נעמדה בחפזון זועם, התקרבה אלי כמעט עד קצה האף וסיננה - "ואם הייתי מצילה כלב מבעיטה הייתי מצילה אותו רק כי הוא הכלב שלי??"
ססעמק, עוד פחתונית. שונא את הצדקניות האלה שחסות על פחיות, אלה שרואות פחית מקומטת בפח ומתחילות לבכות. הכי גרוע זה לנסוע איתן בכביש מהיר ולעבור ליד משאית של טמפו. אחרי זה כל הדרך אתה צריך לעודד אותן. אתה עוצר בפיצוציה, מביא להן משהו קר לשתות, שלא יהיו צמאות והן צועקות "רק בקבוק! רק בקבוק!".
אבל זאת- פחתונית או לא, יפה, ממש יפה.
"מצטער לא ראיתי!" אני שואג בזעזוע לוקח לה מהיד את הפחית ומלטף.
היא מרימה עיניים סקרניות.
"אפשר... להזמין אותך לבקבוק"? אני מנצל את ההתעניינות המחודשת.
"לא. אני לא יכולה. יש לי בעיה קטנה איתך".
"מה, בגלל שבעטתי בפחית?"
לא. בגלל שאני לא יוצאת עם כונפים".