מתחיל. שוב.

להסתכל על העולם כולו והחיים עליו כאילו היו צער גדול או שמחה גדולה.

המעבר בין נקודה אחת לשניה לא נותנת השוואה כלל וכלל אלא פשוט

מאפשרת להסתכל על אותו מצב מנקודות מבט שונות. שערה לבנה

על הראש או אולי ראש שעדיין מעז להצמיח שערות, ובראש - הדעת,

נדמה שכמעט מאלצים אותנו לחיות על הקצה - על  גבול הדעת, אולי

החיים בחשש, מדרבנים אותנו לזוז קדימה, כאילו תגובה פבלובית שאין

כדוגמתה, זו לא הדרך, אנו נעים קדימה, מבלי שאפילו ננקוף אצבע.

הפחד הזה שדבק בנו שלא מדברים עליו, ההבדל הדק והבלו, כל אלה,

מהם אם לא אנחנו. בתוך המסגרות בתוך התמונה היפה שעל הקיר.

מי יחליט כיצד נסתכל על התמונה הכוללת או אולי אפילו על העניין  הקטן

ביותר, מי ישטוף את עינינו עד עיוורון, היכולת שלנו לנתח ולהבין גדולה 

יותר מכל קרדיט שיתנו לנו אחרים, לחייך חיוך גדול או למחות דמעה,

העיקר לא לאבד את הראש.