מעולם לא הייתי מאותם אנשים שנכנסים לראשונה לחדר שוקק חיים ומסיתים את עינהם של הרבים לעברם. אך  כן אני משתייכת לאותם בני אנוש אשר ביציאה הסופית שלהם מהחדר הם מקבלים את כמות הצומת לב המספקת שנפשם דורשת. הפער בין הכניסה הראשונית לגראנט פינלה הוא כול כך עצום כך שמי מהפוגשים  אותי רק בכניסתי וביציאתי הומומים נוכח שנוי מעמדי החברתי ואינם יודעים להצביע על הסבר סוציולוגי ראוי.                                           
 אני  אוהבת להפתיע, לבוא בקטן, לברור את הקהל בפינצטה ולפעמים אפילו בקיסם ואז..  אז לדפוק את ההופעה, ללכת על בטוח על חבל עבה מאוד.  נכון, אני יודעת זה נישמע מושלם – עליתי על הנוסחה, הלוואי. הביטחון אותו אני משרה בכתיבת מהלך כיבוש לבו של  ה"קהל" הוא דיעבדי (יעני נכתב בדיעבד ;)). הביטחון העצמי שלי בזמן הכניסה לחדר הוא ברצפה, רבים אינם מבחינים בזה, אני מצלחה לחפות על חוסר הביטחון ב.. כן, אתם כבר יכולים לנחש לבד: הומור וציניות.  אני בטוחה שכולם שונאים אותי, או במקרה הפחות טוב לא שמים לב לקיומי.