חומת ההפרדה בבנייה, שכונת א-רם, מזרח ירושלים. צילום: יזהר באר

אם אפשר להזדעזע מהפרסומת הזאת הרי זה דווקא בגלל שיוצריה לא התכוונו כלל לזעזע אותנו מקיומה של החומה הממשית. להיפך. הם המציאו חומת בטון וירטואלית, כייפית. מה בסך הכל אנחנו רואים: ג'יפ סיור נורמטיבי של צה"ל, שחולף לאורך חומת ההפרדה, שכבר מזמן נהיתה חלק מובן מאליו של הנוף הפיזי והאנושי של מרחב ירושלים ואזורי תפר אחרים. אלא שבמכסה המנוע של הג'יפ פוגע כדור, במקרה הזה כדורגל, שמגיע מהצד השני של החומה. הפגיעה שלו, מקפיצה את החיילים, היפים והנורמטיביים, המורגלים, כידוע, לפגיעות אחרות מ"הצד השני". הם מזנקים אינסטינקטיבית עם כלי נשקם שלופים לפניהם. כשמתבררת התמונה מתפרק המתח בבת אחת. אחד החיילים תופס את הכדור ובועט בו גבוה מעל לחומה, חזרה לצד השני. החיילים פונים לחזור לג'יפ, אבל הכדור מתעקש לשוב מהצד השני של החומה ולפגוע שוב בטמבון של הג'יפ. הפעם מתרחשת התפרקות כללית: "יאללה, חבר'ה, בלגאן!!!" צועק המפקד את סיסמת הקרב המוכרת של גולני (או גבעתי או מג"ב, לפני שהם  נכנסים בערבים), והוא מסיר את קסדתו ושועט עם חבריו אל הכדור.

כאן, כמובן נכנס הנייד החכם של סלקום, שבעזרתו מזעיק אחד החיילים חברי נוספים מהפלוגה. הנה החיילים כבר פושטים את חולצותיהם ומתחילים להשתעשע בכדור ולבעוט בו אל הצד השני, אך ממנו אי אפשר להיפטר (כמו מהכיבוש? כמו מהגלות?) והוא שב אליהם שוב ושוב, ככל שיבעט בו. בינתיים מצטרפים חיילים נוספים, שמגיעים בג'יפים לזירת האירוע, וגם קבוצה של חיילות יפות ונורמטיביות, וכולם מביטים אל הצד השני - כלומר אל החומה האטומה ומריעים אל על, מאושרים מהקטע. "מה בסך הכל כולנו רוצים? - שיהיה קצת כיף.. יהיה אחלה באחלה...סלקום", מסכם הקריין.

בסרטון הזה אין ערבים ואין פיגועים. יתכן שיוצריו הם תל אביביים שמאלנים ושוחרי שלום בעיני עצמם, שבסלטה מורטלה תודעתית יצרו מסמך פוליטי, פטישיסטי ופשיסטי, ללא כוונות פוליטיות. אין כמו הסרטון החיובי והתמים למראה הזה כדי להצביע על התבהמותה ואטימותה של החברה הישראלית. אם ננסה להיות אופטימיים נצטרך להניח שיוצרי הפרסומת הזאת לא העבירו חמש דקות מזמנם בסיור סביב לחומת ההפרדה. מבחינתם היא עוד גדר בטון שמאחוריה אפשר לנהל דיאלוג עקיף, בכיף, עם הצד השני, הנפקד ולא מטריד אותנו בנוכחותו (הם אדישים לחלוטין לנוכחותו ולמצוקתו של הצד השני. כמו החיילים והחיילות המאיישים את המחסומים ואת אשנבי המנהל האזרחי, לועסים מסטיק, נשקם מונח עליהם ברישול).  נתאר לעצמנו שהם מעולם לא חוו בעצמם את הטרגדיה האנושית הקולוסאלית, היומיומית, המתרחשת בגלל נוכחותה הנבזית של החומה. נבזית, כיוון שבניגוד למקובל, אין לחומה הזאת, המשבשת את שגרת חייהם של מאות אלפי בני אדם, שום תפקיד בטחוני. בירושלים היא לא מפרידה בין יהודים וערבים, אלא בין ערבים לערבים. בלילות מטפסים עליה מאות פועלים ללא רישיון שמחפשים את מטה לחמם בתוך ישראל. ראיתי אותם במו עיני. פחות מדקה לוקח להם לטפס, לחצות את חומת הבטון ולהיעלם בחשיכה בצד הישראלי. אם הם עושים את זה גם מבצעי הפיגועים יודעים לעשות את זה. אין כיום פיגועים לא בגלל החומה, אלא מסיבות אחרות שזה לא המקום להיכנס אליהן.

בכלל, פרויקט החומה הסינית שלנו לא זכה לדיון ציבורי משמעותי. בישראל אלפיים יש קונצנזוס חיובי על תפקידה של החומה ונחיצותה לא נתונה לערעור. ישראל לא עצרה לשאול את עצמה על המיליארדים שנשפכו ביד קלה ועל מכבסת המילים שניסתה להצדיק את ההיגיון המופרע של תוואי החומה, שבמדינות נורמאליות צריך היה להוביל להקמת ועדת חקירה ולהענשת האחראים. ולא על על מנגנון ההונאה האדיר, שהביא לשרטוט קו הפרדה לא אנושי, לא לגיטימי ואף לא ביטחוני, שהותיר רבע מיליון פלסטינים מנותקים מאדמותיהם ועוד מאות אלפים מנותקים ממרכז חייהם הקודם. החברה הישראלית המאוימת והמקובעת בפחדיה עייפה מלחשוב באופן ביקורתי.

ומה שנשאר הוא העיקר - שיהיה קצת כיף... שיהיה קצת שקט... שיהיה אחלה באחלה...שיהיה סלקום!