עד גיל 34 ראיתי את עצמי כתל אביב אסלית (מקורית) נהנתנית, שאוהבת את החיים הטובים, עם חבריי הקרובים ומשפחתי היפה. בשנה האחרונה אחרי נסיעה ראשונית להודו - התאהבתי. כמו רבים וטובים אחרים נשאבתי לקסם הזה שלא ניתן להסבירו במילים. גרתי על הים, חייתי בין מקומיים, עשיתי הרבה יוגה, גרתי באשראם שבועיים הכרתי אין ספור אנשים מארצות רחוקות, חייתי עם משפחה הודית מקומית ולא רציתי לחזור. הייתי לפני אדם שמח ומאושר - כשחזרתי, הבנתי שלא ידעתי מהו אושר עד היום. נפלתי. ההתרסקות באה משום מקום מוכר. עד עכשיו הרי הכל היה ידוע, בשליטה, מסודר ..ופתאום אני לא יודעת מי אני , למה אני בוכה כל הזמן, איפה שמחת החיים שלי, ומה הדבר הגדול שהשארתי מאחור שלא מצאתי פה. ומה עם הלב שלי? אני שוב לא מוצאת אותו או שבעצם – הנה הוא, נעים מאוד לב שלי, נעים להכיר. פתאום זה חי ובועט ומרגיש לי חזק יותר מתמיד., היה לי קשה. יותר מקשה. לב שבור, בית שהשארתי מאחור, אנשים שהפכו למשפחה – וכל מה שהיה לי פה לא עיניין. רציתי לברוח. לא לקום בבוקר, רק לישון ולישון. חלמתי על החזרה, פינטזתי שהאהבה תנצח, שהגיבור יתחרט, שכל מה שחלמתי ודימיינתי יתגשם אבל הופס... כלום. שום דבר. הכל אותו הדבר. לא קורה כלום. קמתי. ניערתי את האבק והחלטתי להילחם. עברו כבר 8 חודשים. עכשיו אני בסדר. יותר מבסדר. חזרתי לחייך כי בא לי, לא כי אני צריכה. השלווה והשקט הפנימי התחילו לחלחל מבפנים. אני שמחה על מי שאני ומה שאלוהים נותן לי לרגע זה. לדקה הזאת. כבר לא חולמת על החזרה, ולא על הגיבור. אני חיה את עכשיו. רואה הרבה גיבורים אחרים מסביבי שאולי אחד מהם יהיה בעתיד הגיבור הפרטי שלי. כבר חולמת על מקומות אחרים בעולם כי העולם כל כך גדול ויש עוד המון מה לראות. מחבקת את האנשים שאני הכי אוהבת כי הם נתנו לי ליפול ועזרו לי להתרומם, ואני כבר לא מפחדת מהלב, כי האושר הוא בלב, בתוכי לאן שרק אפנה ולאן שרק אלך.
|
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שין,wellcom back!