חיכיתי לו חודשים ארוכים. לאלבום החדש של נעם רותם.
בשישי בצהריים לפני שבועיים עשיתי הפסקה מהעבודה, כן, יש פראיירים שעובדים גם בשישי לעיתים. לקחתי את האופניים ונסעתי למוסיקה נטו. בחיוך טיפשי ביקשתי את הדיסק החדש של נעם . חתמתי באושר על הנייר של הויזה כאילו חתמתי על חוזה של דירת פנטאהוס מדהימה בקומה ה-13 עם נוף לים במרכז העיר ב-200 $ לחודש.
חזרתי ישר הביתה, השלתי מעליי מה שהיה מיותר בקיץ התל אביבי והתיישבתי על הספה עם העטיפה כשהדיסק מתנגן לו לראשונה במערכת.
לא משנה כמה פעמים כבר חוויתי את אותה הרגשה מושלמת-לשמוע דיסק משובח בפעם הראשונה. זה לא קורה עם כל דיסק. אבל הפעם הייתי ברת מזל. אפשר לחלוק כזו תחושה ?
למחרת נסעתי לבקר חבר ביפו. יש את אלו שמפחדים מהמוסיקה שלי אבל הוא לא מפחד מכלום כמעט. בטח לא ממני. נכנסתי לדירה האהובה עם הדיסק ביד כאילו בידי הטופס הזוכה של ההגרלה ההיסטורית של 50 מיליון ואחרי הקדמה קצרה הכנסתי את הדיסק ולא הצלחתי להתאפק והעברתי לשיר 3. הוא היה שונה מהאחרים. עבורי. "אתה לא מבין, השיר הזה עושה לי צמרמורת!! גם בפעם השביעית. אתה חייב להקשיב לכל מילה, לכל אקורד. עד בסוף בלי הפסקה". אמרתי בביטחון. כל כך רציתי שהוא ירגיש את מה שאני הרגשתי. כל רציתי לחלוק את הרגש העז. חשבתי שהוא יכול. הוא הקשיב בסבלנות. אבל זה לא הרשים אותו כמו שזה הרשים אותי. הוא היה רחוק. רחוק מהשיר. ממני.
"אם יש לך את הכל, אפשר רק לאבד."
את נעם שמעתי לפני כמה חודשים בלבונטין בהופעה מצומצמת ואינטימית. ההופעה ההיא קרעה את ליבי. נקלעתי לשם במקרה ומצאתי את עצמי בהופעה עם שירים שדורשים הכנה מראש. בטח לרגישים שבינינו. אבל זה רק סיקרן אותי יותר.
לפני כל הופעה יש לי את הדילמה האם ללכת לבד או שמה עדיף לחלוק עם מישהו את מה שקורה שם, כי עבורי קורה שם הרבה. ואין ממש תשובה חד משמעית. אבל יש מספר אנשים בחיי שאני אשמח ללכת איתם לכל הופעה כמעט. כאלו שלא מבקרים יותר מדיי,את ההופעה ואותי, כאלו שמעריכים את המוסיקה בארץ, שמכירים אותי טוב מדיי בשביל להתרגש מכמה דמעות. אבל מכיוון שימים קשים עוברים על כוחותינו העדפתי לא להעביר את הערב חמישי הזה לבד.ואכן עשיתי את הבחירה הנכונה. איזה כיף זה לעשות את הבחירה הנכונה.
האולם היה כמעט מלא. לא אולם גדול אבל זו לא הופעה להמונים. זו הייתה הופעה למבינים בלבד.זו הייתה הופעה לאלו שעקבו אחריו בשנים האחרונות, לברי המזל שניתקלו בו בדרך זו או אחרת ולאלו שבאו לפרגן לאיש הגדול הזה.
בראיון לוואלה מוסיקה לפני כמה ימים אמר נעם :"אני בן אדם פשוט. אין לי תובנות גדולות להעביר לאף אחד. גם האלבום לא מעביר תובנות גדולות, הוא פשוט מתאר את הדברים כמו שהם. אין לי משהו מעבר לדבר הזה, אין לי יותר מה להגיד." הוא לא צריך להגיד כלום מעבר לשירים באלבום הזה. אבל היה לו מה להגיד. לי לפחות.
"החיים הם בעצם שיעור המלמד אותך איך להיפרד ממישהו שאתה אוהב." הוא אמר את זה בכזו פשטות באחד המעברים בין השירים. אותה פשטות בא הוא שר את השירים. בהשלמה כמעט מושלמת.
אני חייבת להודות שביום ההופעה כבר הכרתי את כל השירים כמעט בעל פה. בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הייתי גדושה באמפטיה. רציתי לרוץ ולחבק את נעם חזק חזק. אבל מהר מאוד הבנתי שהוא הרבה יותר חזק ממה שאפשר לדמיין. ושכנראה אני אקבל ממנו יותר ממה שאי פעם אוכל להחזיר.
כשהתחלתי להפיץ את השמועה אודות האלבום שיצא הרגשתי מאין תחושת שליחות. רציתי שהאלבום הזה יצליח אפילו יותר מהאחרים. כל כך הרבה אומץ נידרש על מנת להוציא אלבום כזה ולנעם יש את מה שדרוש. אבל לשמחתי נוכחתי לגלות שאומץ היא רק עוד תכונה מדהימה אצלו בנוסף לכישרון הנגינה, ללחנים המבריקים, לקול החודר ולמילים שרק הוא מעז לומר.
יש הופעות שנשמעות כמו השירים המוקלטים. אחרות מזכירות לנו ימים ישנים. אבל לעיתים נדירות ההופעה בעצם השלימה לי חתיכות חסרות מהאלבום. מהיוצר. ההופעה הזו השלימה לי הרבה חתיכות שאפילו לא ידעתי על חסרונן.
בהתחלה התאכזבתי מעט שהבנתי שהרבה רעש באולם הזה לא יהיה הלילה, אבל דווקא השוני בין הביצועים באלבום לביצועים בהופעה איפשרו לי להבחין בדברים חדשים. ישבנו באחת השורות האחרונות אבל יכולתי לראות כל שריר בפניו. הקשבתי למילים המוכרות החודרות ושוב הרגש מנצח את השכל.
"אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו
בעודי מנסה למזער את הדרמה המשתוללת בתוכי שאלתי את עצמי למי קשה יותר. אני לא מכירה אותו אישית, בוודאי לא אותה. אז אם אני לא מצליחה לעצור את הדמעות איך הוא מצליח לעמוד מול הקהל ולהמשיך?
"אומרים שבלוויות אתה בוכה על עצמך..." אולי זו התשובה. ונעם ממשיך. ולא כאילו לא קרה כלום, אלא בגלל שקרה כל כך הרבה.
לילך |