לא יתכן שכבר עברתי  את השיא שלי.

לפני 4 שנים הייתי מס 3 בחברה,
נכון ששמתי את קריירה  בצד בשביל הילדים,
לרגע לא מצטערת על כך!

אבל פתאום  מרגישה שהולכת לאחור.

בטנגו של חיי, צד אחד קדימה וחמישה לאחור והתחושה,

התחושה שלעולם לא אצליח להגיע ליעד.

מצב השוק היום בקריסה, צריכים להגיד תודה על כל עבודה שיש, אומרת לעצמי ומהנהנת בהסכמה.

3 חודשים ישבתי בבית ורגע לפני שהאבטלה מתחילה התקבלתי!!!

תוך 24 שעות מצאתי את עצמי חזרה לשגרה 8-5,
לא כמו  פעם שהייתי בשליטה - המנהלת במקום העבודה,

עכשיו צריך לעשות הכל מהתחלה, להוכיח שהתפקיד קטן עלי

ושאשלוט בעניינים מהר, ממש אתגר !

אתגר?
ומאיפה האדרנלין ?
איפה הסטימולציה שלי להיות כלכך למעלה,  
נכון שזה רק התחלה ונכון שאני אבנה מזה משהו אבל האם יהיו לי מספיק צעדים לרקוד?

האם הבמה לא תהייה עקומה?

ובין כל זה איפה אתה?
אתה כלכך חסר לי, אתה לא כאן לכוון, להרגיע, ולהוציא אותי מהמקום האפל שנפלתי בו,
אתה האור שלי וכלכך רוצה לדבר איתך
קורס רחוק 3 חודשם וביקורים בודדים איך אמלא את זמני?

עוד יומיים ואני שוב בעמדת מנהלת הליין
מסיבות שנותנות לי לשכוח ,לארח, לחייך, לרקוד ופשוט לאבד את עצמי ולמצוא אותי מחדש בתוך מקום שהכל הולך והכל חופשי
ריקודים מחכים לי.

מזכירה לעצמי איך אני אוהבת למלא את האנרגיות שלי ומחייכת.