איזה קטע.
נכנסתי עכשיו במקרה לדף של מישהי שאני מכירה.
נתחיל בזה שזה תמיד מוזר לי לקרוא מישהו שאני מכירה בפעם הראשונה, זה תמיד מאיר אותו באור אחר.
פתאום מתחילים לתהות מיהו הבן אדם האמיתי, זה שמכירים או זה שעולה דרך הכתיבה שלו.
עכשיו, הבחורה הזאת שאני מכירה, היא די דפוקה.
טיפוס קורבני כזה. כולם אשמים במה שקורה לה (כולל הילדים שלה) ורק היא בסדר. חסרת אחריות בצורה פושעת כמעט. יש לה התפרצויות זעם, היא מאוד לא בוגרת, תלותית לגמרי, ברדקיסטית, מאחרת כרונית ומבטלת פגישות באופן שלא יאמן שמישהו מרשה לעצמו, מפרה הבטחות בלי לעפעף והיא נודניקית טרחנית וסה''כ די מזוייפת וגם לא כזאת מעניינת או חכמה בסופו של דבר.
יש אנשים כאלה.
אז נכנסתי לדף שלה ופתאום יש שם מישהי אחרת. בחורה רגישה, נוגה, שכותבת שירי אהבה מתוקים, מישהי שעולם התרבות הגבוהה ממלא את עולמה הקסום ופיות, נצנצים ואנשים מגניבים ומיוחדים רוקדים סביבה והיא משתפת את הקוראים בהירהוריה העמוקים ועונה להם במתיקות ובהומור של כיתה ח'.
בהתחלה חשבתי: "וואו, היתכן? אולי כולנו טעינו לגביה? אולי סתם השמצנו אותה? אולי לא ידענו שמתחת לכל השחת מסתתרת נפש רגישה וחולמנית המייחלת ליפה ולטהור".
אח''כ פשוט התרגזתי. מה זה המסכה המזוייפת שהיא שמה לה כאן. איזו הטעיית ציבור היא עושה פה וכולם אומרים לה: וואו, איזה יופי ופוצי מוצי"
בהחלט יותר נעים לה להעתיק יו-טיוב של איזה זמרת מהממת ולקבל כוכבים במקום לספר שכבר כמה ימים (המון ימים במהלך השנה, האמת) היא הולכת לישון נורא מאוחר ולא מתעוררת בבוקר כדי להעיר את הילדים ולקחת אותם לגן ולבית ספר, למשל .(היא אומרת להם שיגידו שהיו חולים..).או שהיא מבטלת על ימין ועל שמאל את השיעורים הפרטיים באנגלית שהיא נותנת לתלמידים עד שכבר אף אחד לא רוצה אותה, שלא להזכיר את החשבונות האסטרונומים שהיא מקבלת על מים וחשמל וטלפון, סתם כי היא לא שמה לב והכל מתבזבז לה בין האצבעות.
איך אפשר להאמין עכשיו לכל אלפי האנשים האחרים כאן בקפה, חשבתי לעצמי, אולי גם הם מתעתעים? אולי גם אני מתעתעת.
זה הכל תרבות הרייטינג, תיסמונת מינכאוזן. תאמינו לי. תדמיות, אימג'ים, תשומת לב. לפחות הייתה שמה קצת ציצים.
|
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני זוכר שקראתי פעם מאמר על ימי המחשב הראשונים.
סיפרו שם על אחד החוקרים הראשונים שהפעילו מחשב.
זה היה בשנות החמישים. מחשבים היו בגודל של בית ועם יכולת חישוב של תרנגולת (מפגרת).
החוקר הזה יצר תוכנה ממש פרימיטיבית שמדמה שיחה עם בנאדם. כל מה שהוא עשה זה להכניס כמה שאלות ואמירות (שהוא בעצמו המציא) לזיכרון של המחשב. אחר כך הוא יצר את התוכנה כך שתציג את השאלות באופן מקרי לחלוטין. אתה אומר משהו, המחשב שולף מהזכרון איזו שאלה ומציג לך אותה, אתה אומר עוד משהו, המחשב שולף איזו אמירה רנדומלית...
אז עוד לא היו בכלל מסכים, השאלות והתשובות של המחשב הודפסו על נייר.
ואז החוקר התחיל להכניס אנשים לחדר ולבקש מהם "לשוחח" עם המחשב.
ואנשים היו משוכנעים שהם ממש משוחחים עם מישהו!
לרוב האנשים לקח כמה דקות טובות כדי להבין שמשהו לא בסדר פה.
המזכירה של החוקר ממש התמכרה לשיחות עם המחשב. היא היתה מנצלת כל רגע פנוי (ולמחשבים בשנים האלו לא היו הרבה רגעים פנויים) ומסתגרת בחדר כדי להתייעץ עם המחשב...
(זה היה לפני האינטרנט אז לא היה לה שם יוטיוב או פורנו).
מסתבר שאפשר לזייף אינטליגנציה די בקלות. לפחות לזמן מה.
כן..
אבל לא חשב איך נירדם, העיקר שנקום בבוקר לקחת את הילדים לגן..
ישנו צורך מתמיד בנאהבות
צורך מתמיד בקבלה
להיות נראה
להיות נבחר/ נבכר
לקבל את כל אלה רק אחרי שהזנית את פנימיותך מעורר מחשבות על עד כמה אנחנו טורחים כדי ללכת לישון
כשיש לנו קבלה אפילו אם היא סימלית וכולה כוכבי דה מרקר.
הכוכבים של דה מרקר והתגובות עושים לנו עיסוי מרדים של נאהבות.
זה דומה לשאלה שאתה מעלה אצלך בבלוג, של מאיפה בא הרצון הזה..
אולי הרצון להיות אהוב ומוצלח הוא עניין הישרדותי. מי שלא מלטפים אותו קופא. אפילו יעקב אבינו שיקר ושם על עצמו פרווה כדי לקבל את הבכורה.
לפעח = לפענח.
נראה לי שלרבים יש יחסים מורכבים עם הפער שבין תוכם לאופן שבו הם מציגים עצמם
נראה לי שההשתוקקות הטבעית היא שיהיה תואם וכמעט זהות בין האמיתי והאופן שבו אנו מקרינים עצמנו.
פער כמו זה בפוסט נראה לי מחריד ... (אני מתכוון מבחינתה... אני לא מתייחס למורכבות, לסבלם ולפגיעה של הילדים)
אטימות היא אחד הדברים המזעזעים.
ובקשר לקוראים- למגיבים אם אדם מציג עצמו באופן מסויים אין לי את הכח לפעח את קנקנו
במרבית המקרים הוידויים והכתיבה מהווה גירויציק להתערטלות של המגיב ולהצגתו יפה
כולם רוצים להיות יפים וחכמים ומסוקסים וענוגות ובעלי חוש etc etc.
זה מטורף הרצון הזה להיות מוצלח כל כך.