את שנות ילדותי הפרהיסטוריות כיליתי בעכוזה הדרומי של ארצנו, חפונה בין ערימות הפודרה המדבריות לים האדום. אילת של אותם הימים הייתה עיר מקלט לכל מי שהגיע עם היסטוריה נזילה כשל בנדיט מקסיקני.

בבית מימיננו טבל בסינגל מאלט צייר אנגלי מחוסר קמיצה ואגודל. משמאלנו זוג שמאלנים היפים שהגיעו מאמריקה עם חתול בשם פוס שבילה את מרבית ימיו בריצת אמוק אחרי יונת שלום דמיונית. השבדים במעלה הרחוב האירו את הרחוב בשערם החלמוני ובירכו אותנו כל יום כאילו מלא פיהם גולות צבעוניות.

היינו בריאים, שזופים ולא ידענו פחד. החיים היו שם כדי לשנורקל בהם ולאסוף אבו נפחות בדליי פלסטיק קטנים, פיקניקים על גדות די-זהב וחגיגות שמחת תורה לרגלי עגל הזהב בכפר של רפי נלסון.

ואז הגיע דוקטור קלמנס.

לבן, דק, קרחתו בוהקת עד עמאן וכולו קרמשניט מעודן. לא היה לו סיכוי.

האיש והסטטוסקופ תלה שלט מבהיק:

רופא משפחה ומומחה לרפואה אוריינטאלית

אמא הסבירה שברפואה אוריינטאלית דוקרים פציינטים ומרפאים ככה הכל.

באותו היום, במשחקי הרופא ואחות היומיים שלנו, חילקתי לכל המצורעים שצבאו על דלתי שני נעצים עם הנחיה מדויקת להתקשר אלי בבוקר.

על מנת לבקר את הרופא החדש חולץ מגרוני שיעול יבש. לבשנו חג והתיישבנו בפנים חמורי סבר על כסאות הקש  בחדר ההמתנה.

"פבקשה נכנסים" זימן הנאצי בהכחשה "אלזו, עכשיף מיספרת לי בעיה".

"הילדה משתעלת ואולי יש לה חום"

"פרדון, אני בודק ילדה"

ממשמש, חופר, נוקש ומצקצק בשיני קצין הוואפן אס.אס

"לילדה  יש אינפלואנזה קשה. צריך זריקות. מורידה תחתונים ושוכבת על מיטה" ציווה דוקטור טראומה בחדווה של מסור חשמלי.

אומרים לי לשכב, אני שוכבת.

"ועכשיו לא עושה שריר, יא?!"

יגידו לכם לא לחשוב על דובים לבנים, על מה תחשבו? על דובים לבנים!

מחט הזריקה ננעצה בשריר ילדותי, עקשן ולוחמני. לא איש כד"ר קלמנס יעצור טרם השלים את מלאכתו בגיא ההריגה. הוא נועץ בחוזקה והמחט נשברת בישבני התמים. אני צורחת ועוד לפני שהספיק להגיד ציקלון B, אמא שלי מזנקת ממושבה בחמת זעם, מצמידה את הדוקטור בחצי נלסון לקיר ובועטת בנעל אדומה במבושיו.

המחט מחולצת, ואני נשלקת אל האוויר הצלול שבחוץ. אמא ממלמלת בזעם לעצמה ואנחנו עושות דרכינו לתחנת המשטרה.

שנתיים עמדה הקליניקה ריקה עד שהגיע עובדיה, פתח שם קיוסק וסגר לי את השיעול לצמיתות.