כותרות TheMarker >
    ';

    בלוג המרצים של עבודי קריאייטיב (קופירייטינג וארט-דיירקשן)

    בלוג המרצים של עבודי קריאייטיב (מגמת יח\"צ)
    ◄מבוא לתקשורת ויחסי ציבור ◄יחסי ציבור קריאטיביים ◄הכנת תכנית עבודה ◄כתיבת קומוניקט ◄עבודה מול עיתונאים ◄אתיקה וחוק בענף יחסי הציבור ◄ראיונות לתקשורת ומיומנויות פרזנטציה ◄ניהול מאבקים תקשורתיים ◄יחסי ציבור בעידן האינטרנט ◄אירועים יח\"צניים ◄ניהול משברים בתקשורת ועוד.

    רגע לפני שמתחילים ללמוד עיתונאות

    4 תגובות   יום רביעי, 15/7/09, 11:38

     

    אני כותב מהיום שאני זוכר את עצמי. זה התחיל בלקשקש על קירות, המשיך בלצייר מחוץ לקווים בדפי הציור, התקדם לכתיבה בעיתון בית הספר עד שהגעתי לדבר האמיתי. אף פעם לא חלמתי להיות עיתונאי. ליתר דיוק, חלמתי אבל לא חשבתי שבאמת אפשר להתפרנס מזה. לא האמנתי  שישלמו לי על ההגיגים שלי. הפעם הראשונה ששילמו לי (70 שקלים, אם לדייק) היה במקומון  "חולון בת-ים" מרשת "ידיעות תקשורת". זה קרה אחרי שעיתונאית צעירה ראיינה אותי על הצגה בה השתתפתי. "איך בגילך את כבר כותבת בעיתון?", התלהבתי. "מכינים את דור העתיד של העיתון", אמרה בגאווה. זה בטח מה שמכרו לה העורכים שלה. לא רצו לומר לה שבעצם אין להם תקציב ובגלל זה הם מעסיקים בני נוער. "גם אני רוצה", אמרתי ושבוע אחר כך כבר מצאתי את עצמי חתום על מדור נוער אווילי בשם "נזלת" שעסק ברכילות בתי ספר וביקורת תרבות. תחושת הסיפוק מהכתיבה הייתה עצומה. לפתוח את העיתון ביום שישי ולראות את 300 המילים שכתבתי כבר הייתה אורגזמה של ממש. התחושה הזאת מלווה אותי גם חמש עשרה שנים אחרי שיצאתי לדרך.

     

     

     

    משם המסלול היה די מהיר. סיקרתי את הלוויות הרוגי פיגוע קו חמש, ראיינתי עובד מצטיין במפעל סירים וכתבתי על הביוב המבעבע ברחובות בת-ים. הייתי סוג של "פקק אנושי". סיקרתי את כל מה שהעיתונאים הותיקים סירבו לעשות. נהניתי מכל רגע. גיליתי עולם שלם של דברים שלא הכרתי קודם לכן. נפקחו לי העיניים. הפכתי ביקורתי  וחשדן כלפי אנשים מסוימים שפגשתי ובו זמנית נלהב ומפרגן כלפי תופעות שחוויתי. עולם העיתונות פתח בפניי עולם של צבעים, ניחוחות, ריחות וחוויות. ראיתי עולם, פגשתי אנשים מרתקים שכאחד האדם לעולם לא הייתי פוגש אותם וביליתי שעות של חשיבה ויצירה מול מסך המחשב והמקלדת.

    חבר קרוב שמנסה לעשות ג'ובות מהכנסה צדדית אמר לי השבוע שהוא חושב להתחיל לכתוב בעיתון. וזאת "למרות שהמצב בעיתונות על הפנים" ול"חבר אחר משלמים גרושים על הכתבות שלו". זה נכון שעיתונים בעולם נסגרים והמשכורות נמצאות במגמת ירידה אינסופית. מצד שני, זה קורה גם לחברים שלי שהם רופאים, עורכי דין, מדריכי טיולים או שחקנים. הכל לא יציב. הנחמה הגדולה היא לדעת שאתה קם בבוקר ועושה את הדבר שאתה הכי אוהב. לזה, מבחינתי, אין מחיר. כשישבתי מול שמעון פרס, ריטה או ליאנרדו דיקרפיו, הרגשתי בר מזל שמשלמים לי על מנת שאשב שעות עם אנשים שהם גדולים מהחיים.

    חווית הלהיות עיתונאי היא חוויה שדווקא לה אין לי מילים. זה, אגב, מה שהניע אותי להצטרף ל"עבודי" במטרה להקים את מסלול העיתונות החדש. לעזור לאותם כותבים אבודים שלא הצליחו למצוא את הנתיב המקצועי לצעוד בו. לסייע לאותם כותבי בלוגים מוכשרים שהגיעו אלינו, שיודעים לכתוב, אבל לא יודעים איך לדייק את עצמם. לפתוח דלת לכל אותם אנשים שכותבים מתוך תשוקה ובערה אמיתית. הם עושים את זה כי הם פשוט לא יכולים שלא לכתוב. עיתונים אולי יסגרו אבל העיתונות לא תעלם. מקסימום תשנה את פנייה. יש עתיד לעיתונות ויש תקווה לעיתונאים צעירים. בינינו, אפשר לעשות מזה גם כסף לא רע בכלל.

    יובל אברמוביץ', עיתונאי מעריב, הוא מנהל מסלול עיתונאות ב"עבודי קריאטייב"

    פרטים נוספים על המסלול תוכלו למצוא כאן

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/9/09 21:13:
      מעניין מאוד היה לקרוא על תחילתה של דרך, ועל מימוש הייעוד האישי

      www.acoach4u.co.il
        13/8/09 21:26:


      לקשקש על קירות??!? :O

       

       

      יופי של פוסט. 

       

      "עולם העיתונות פתח בפניי עולם של צבעים, ניחוחות, ריחות וחוויות. ראיתי עולם, פגשתי אנשים מרתקים שכאחד האדם לעולם לא הייתי פוגש אותם"

       

      "אתה קם בבוקר ועושה את הדבר שאתה הכי אוהב. לזה, מבחינתי, אין מחיר"

       

      וואו. העברת כאן כל כך הרבה מהאהבה הזו לעיתונות ולכתיבה.

      עושה חשק לפרוץ לעולם הזה שאתה מדבר עליו, עולם העיתונות :)

      ולכתוב...

        15/7/09 15:25:


      השאלה היא מה זה צהוב??? כשאדם בוגר (זמר, שחקן או איש עסקים) מספר בריאיון על גירושיו או נפילתו הכלכלית זה לא נעשה עם איומי אקדח. הם עושים זאת כי הם מבינים שאלו כללי המשחק. ברור שיש פה ושם עורכים שעושים יותר מדי רעש בכותרת אבל בסופו של דבר, מניסיון, האנשים הם אלו שאמרו את הדברים.

       

      ואחד הדברים שנטמיע בקרב התלמידים שלנו זה ערכים! לתפיסתי, לא עושים הכל בשביל סקופ

      אתה יותר ממוזמן להציץ באתר של "עבודי" ולקרוא את רשימת השיעורים והמרצים

       

       

       

        15/7/09 12:28:
      כתבת יפה, אני רק מקווה שאתה מלמד את התלמידים שלך איך לכתוב עיתונאות רצינית ולא צהובה כזו שמבוססת על תחקיר גם של סיפורים קטנים, כזאת שלא ממהרת לייצר כותרות שאין כל קשר בינן לבין התכנים (למרות שזה פעמים רבות תוצאה של מגע יד עורך) ובגדול מזכיר להם שלעיתונאות יש תפקיד מאוד מהותי בדמוקרטיה ובשמירה עליה, מעבר לכניסה לתחתונים של מפורסמים

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      בלוג המרצים
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין