אתמול חגגתי עם חבר שלי 3 חודשים ביחד. נכון, זה קצת כמו גיל 16 שמתלהבים וסופרים את הימים. אבל זה כיף, ואולי זה שידענו קצת פחות אז, היה יותר טוב במובן מסויים.
אז אנחנו לא סופרים את הימים אבל מה שחשוב זה שטוב לנו ביחד.
מה שחשוב לי זה שהוא הכי תומך בעולם, בכל דבר ובמיוחד בהתמודדות שלי עם הפיברומאלגיה.
וזה מביא אותי לנושא הפוסט.
החלטתי לשנות את שם הבלוג ואת הנושא שלו. אני מרגישה שמתאים לזמן זה בחיי לדבר על החיים המשונים האלה בגיל 26 עם הכאבים המפתיעים האלה.
השם הקודם של הבלוג היה "חייה של סטודנטית עם 3 חתולים". זה לא שהיום אני פחות מרובת חתולים, או כבר לא סטודנטית. השנה הקרובה היא האחרונה שלי באוניברסיטת בן גוריון, ולשנים הקרובות האחרונה באקדמיה, כך נראה. אחרי המכרז האחרון (ראיון עבודה לאגודת הסטודנטים) הבנתי שאני כבר לא מחוברת, ולא מעוניינת להתחבר, לחיים הסטודנטיאלים בבאר שבע. ביליתי 5 שנים במרכז ההוויה הסטודנטיאלית. היה כיף. לא הייתי מוותרת על החוויה.
אבל... מיציתי!
אתמול פגשתי ידיד מהעבר הרחוק במדעי המחשב בארומה. בתור שניים שנגררו מספר שנים מעבר ל3 המקובלות לסיום תואר, דיברנו על מתי נשתחרר מהלימודים ומה עיקב אותנו בדרך. סיפרתי לו שהיו לי כאבים במפרקים, בצחוק הוא אמר: " מה, היה לך פיברומיאלגיה?"
הייתי בהלם ואמרתי כן. הסיבה שהוא הכיר את המחלה היא כי אחיו זייף אותה בצבא בשביל להשתחרר.
ההלם בא, כי עוד לא קרה שמישהו זרק את המילה הזאת לפני שאני הסברתי שיש לי את זה. לרוב בכלל אני צריכה להסביר מה זה. לעיתים רחוקות, מי שהזכרתי לו את המחלה, הכיר אותה ו(א)נשים שחווים אותה ביום יום. כתבתי ככה (א)נשים כי לפי מה שקראתי 90% מהחולים במחלה הם נשים. הסיכוי שאני, או כל אחת מהן, תעביר את המחלה לבת הוא גבוה מאוד.
מה שלמדתי, זה שאפשר לחיות חיים נורמלים. זה מאתגר, במיוחד בהקשר החברתי, להסביר את המגבלות, ואת הגורמים. במיוחד כשלא תמיד ידעתי בעצמי איפה באמת עובר עבורי הקו בהקשר לפעילות גופנית. מילת הקסם בחיים שלי היא "איזון". זה אמנם חשוב לכולם אבל גיליתי שזה נהיה פי כמה יותר קריטי עבורי לאזן את עצמי מאז שאובחנתי.
הכאבים לא נגרמים מלחץ נפשי אבל הם כן מושפעים ממנו. כך שלחץ, או עצבים יכולים פתאום לגרום לכאבים יותר קשים או חדים. גם בפן הפיזי: למדתי לצחצח שיניים ביד שמאל, ועוד כל מיני פעולות שלא נעשות עם יד שמאל בטבעיות. זאת על מנת לאזן את הפעילויות שאני חייבת לבצע ביד ימין, כמו כתיבה, סירוק השיער ועוד
אז אני חושבת שעכשיו המצב יחסית טוב. אני עדיין מקלידה את פוסט זה עם תחבושות על שני המפרקים ועל מפרק יד ימין. דרך ההתמודדות הכי טובה (לדעתי) והכי כיפית שאימצתי (ואולי תמיד היתה בתוכי) היא לצחוק. בכל רגע שהכאבים מתחילים להעיק, ולעלות לי למחשבות (בו זמנית הם דורכים על המחשבות, הלימודים או העבודה שבאותו זמן בראשי) אני מנסה לעשות משהו כיפי, משהו שיצחיק אותי, גם אם זה הכי מוזר ומצחיק רק אותי.
זאת הדרך שלי לא לשקוע במחשבות על הכאבים והמגבלות והשינויים שנכפו עליי ועל המשפחה התומכת שלי.
אם אתם, הקוראים את מה שכתבתי מכירים מישהו עם פיברו' אני אשמח אם תעבירו לו קישור, או לי, כדי שאוכל לצרף אותם למעגל החברים שלי.
תודה, ושלכל הסטודנטים תעבור תקופת הבחינות בקלות! |