הילדה אוהבת עוף. יופי של חלבונים נדירים שהיא מוכנה להכניס לגופה.

הילדה אוהבת חיות. מכל הסוגים. חוץ מאריות. ונמרים. ודינוזאורים מפחידים. בקיצור הילדה אוהבת חיות נחמדות.

מה נעשה כשהילדה תגלה שהעוף שהיא כל כך אוהבת הוא בעצם תרנגולת (הניצבת די גבוה בסקאלת נחמדות החיות)?

נאבד את מעט החלבונים האלה? ואיך נשלים אותם?

המסקנה: צריך מאוד להיזהר עם שיווק המידע על המהות האמיתית של העוף ומקורותיו.

להזהיר את סבתא שלא לפלוט בטעות שמדובר בתרנגולת.

להרחיק את הילדה מהדודה הצמחונית.

לחמוק באלגנטיות משאלות ה"איך בעצם מכינים פסטרמה/מרק/עוף".

בקיצור - ללכת על ביצים (תרתי משמע), כשכולנו יודעים שרגע הגילוי יגיע מתישהו.

רגע בלתי נמנע.

ואז - בצהרי יום קייצי זה קורה.

באמצע הארוחה הילדה נוגסת בעוף, מקלפת את העור ופולטת: "אבא, העור של העוף זה בעצם העור של התרנגולת, נכון? איפה שמחוברות הנוצות, נכון?".

דממה קוסמית. שקט מוחלט.

הרחש היחיד בשולחן האוכל הוא זה של הילדה, שממשיכה ללעוס בטבעיות את העוף, ומבקשת תוספת.