~ ~ ~

כשאיתמר קיבל את המעטפה בדואר מ"אהבה בכל תנאי" ובה ההצעה לטיול בסיני, הוא כבר הרגיש ששם זה יקרה. החופים המבודדים, הים הרגוע, השקט.

הוא בא מוכן להרפתקה וכשרינה העיוורת נגשה אליו והושיטה לו יד ללחיצת היכרות הוא התרגש כמעט מייד. היא הרכיבה משקפיי שמש שחורים, עגולים ומצחיקים, מה שאמר שהיא לא ראתה אותו, לא הוקסמה מחיוכו ומעיניו, שהיו הכלים הראשונים שלו במציאת חן. מה שזה עוד אמר, שהיא לא ראתה את עצמה והיא הייתה מתוקה ביותר. שיער בהיר ורך, חסר תספורת מוגדרת, ילדותי, חצי חלק חצי מתולתל. גוף דק בחולצת טריקו שחורה וג'ינס. שום דבר יוצא דופן, נמוכת קומה ועם קול שלא מתאים לחלוטין לחזות.

אם הם היו מדברים בטלפון לפני הטיול, סביר שהיה מתאכזב, כי היא דברה בקול לחשני, מעט צרוד מעישון יתר ונשמעה בוגרת בהרבה, משמונה עשרה שנותיה.

כך או כך, כבר באותו לילה הוא הציע לה לטייל בחוף והיא הסכימה, הבעתה מוסתרת מאחורי משקפיה הכהות וכשהם נפגשו היא הייתה עם שקית ביד.

"מה הבאת לנו?" שאל והיא חייכה וענתה "בוקר אחד בקיץ של גיל שש, בחופש הגדול, תכננו לצאת לטיול אצל משפחה בקיבוץ כנרת" רינה סיפרה והחלה צועדת עם השקית המרשרשת בידה לכיוון קו המים. "בדרך המנוע של הרכב התחמם ואבא עצר בצד הכביש ויצא לבדוק מה קרה. בזמן שאמא שלי ואחי התווכחו ביניהם על איזו שטות שקשורה לרדיו, אני התגנבתי החוצה ונעמדתי מאחוריו. הוא ניסה לבדוק, למרות שלא היה לו מושג במכונאות וכל הזמן עברו מכוניות ברעש נורא, קרוב מאוד אלינו. אבא לא שם לב שאני שם והתכופף קדימה לתוך המנוע ופתח כל מיני צינורות. אני, הקטנה, נעמדתי על ידו ופתאום, ברגע אחד, משהו שהוא פתח גלש כמו מזרקה והשפריץ לי לתוך העיניים. צרחתי כמו משוגעת, זה שרף ולהט בדרך שאי אפשר להסביר. אבא נבהל מאוד ואני זוכרת ששמעתי אותו צועק במין קול מוזר לאמא שלי, כאילו קול של מישהו אחר בכלל. אמא יצאה מהרכב והתחילה לבכות ולנסות לעצור מכוניות עוברות. רק שזה היה כביש מהיר ואף אחד לא יכול היה ממש לעצור כי אחרת מישהו אחר היה נכנס בו, בגלל המהירות, ואני בינתיים ממשיכה לצרוח ואמא ניגשת אליי ושופכת לי מים מבקבוק ישר על הפנים, מה שהחמיר את המצב כי הכול שם נדבק....." איתמר עצר את כיסאו, הוא התבונן בה המום. מדובר בבחורה שהוא הכיר רק היום ובינתיים היכרות שטחית למדי. נכון שהיו לו תכניות, אבל למען האמת הוא כבר הרגיש איך הדיכאון תופס אצלו מקום מהסיפור הטרגי שלה ולגמרי לא היה בטוח שהוא לא מעדיף לחזור לחדר לראות סרט "איזה סיפור נורא" הוא אמר.

רינה העיוורת המשיכה לצעוד על החול הרטוב, ראשה מופנה לכיוון הים, היכן שאיתמר גלגל את כיסאו לצידה רגע קודם "בכל מקרה...." היא הגבירה מעט את קולה, נשמע כאילו היא חייבת להוציא הכול ולא מתכוונת לוותר לו על אף פרט. איתמר נותר במקומו והיא, בעיוורונה, לא הבחינה בעצירתו ולכן הוא אמר "חכי רגע יש לי סחרחורת" רינה צחקה "באמת הרגשתי משהו שונה עם הרוח, פתאום היא נעשתה חזקה יותר" כל אחד מהם נותר במקומו, מתלבט את התלבטויותיו. "יש החלטה?" היא שאלה ואיתמר נשם נשימה עמוקה והתקרב, מבחין כי גלגלי הכיסא שלו התמלאו בבוץ והתעבו, מקשים עליו את ההתקדמות "לא אמשיך לספר, כי זה רק הולך ונעשה גרוע יותר. רק אומר ש..." היא השתתקה לרגע ואיתמר חשב -אלוהים אדירים, שתסיים עם הזוועה הזו כבר- .

"מאז, וזה היה די מזמן, אני יודעת שכל דבר טוב יכול להסתיים תוך שנייה, אפילו עכשיו, ממש עכשיו, הכול יכול להשתנות. אז אני לא מפספסת ועושה רק מה שמתאים לי וטוב לי ולא לוקחת בחשבון את מה ש-לא נעים- או לא נראה לאחרים. וכל זה היה רק הקדמה..." איתמר עמד לסובב את הכיסא ולחזור, זה כבר היה יותר מידי עבורו "לזה שמשהו בריח שלך, ובלחיצת היד שלך, מאוד מושך אותי והייתי שמחה לשכב איתך הערב. אם זה נראה לך, כמובן. הבאתי איתי בקבוק יין ושמיכה" אמרה תוך שהיא שולפת את הבקבוק והשמיכה, כל אחד בתורו, מהשקית, רק להצצה קצרה ומחזירה אותם.

. כל הזכויות שמורות לשרון בלודוברובסקי