ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
בהתחלה לא הייתי בטוחה שהבנתי מה שראיתי. בני נהג במכונית ואני ישבתי לצידו, נהגת מלווה. עצור, ביקשתי. נדמה לי שראיתי חזיר מת. עצור, עצור! סע אחורה, רוורס. נו, סע. אני חייבת לראות אם זה אמיתי.
אבל זאת עבירה, הוא אמר. זה אסור. את לא נורמאלית, את יודעת שאסור לי. נו סע, אמרתי, רק כמה מטרים. הכביש ריק לגמרי. הוא נסע כחמישים מטר, מהסס ומתלונן. את לא נורמאלית. טוב, תעצור בצד. אני כבר באה.
השארתי אותו בשולי הכביש וגמאתי בריצה את עשרת המטרים האחרונים. כן, ראיתי נכון. חזיר בר אמיתי. גור חזירים, נכון יותר. הוא שכב על צידו, גדלו ככלב זאב בינוני, שיערו חום-אפרפר, קצר וקשה ומבריק בשמש. גופו נראה שלם לגמרי, יפה, לא פגוע כלל. עיניו היו פקוחות למחצה. רק בזרבוביתו המוארכת, האצילית, נראתה הצטברות של חומר קרוש, דם כנראה. הצצה קרובה יותר חשפה דם קרוש גם באזנו.
הוא נראה שלו כל-כך, לרגע חשבתי שהוא ישן. נגעתי בו בקצה הסנדל, קיוויתי שיזוז מעט. אולי עוד ניתן להצילו. אבל לא. הוא מת. פגיעת ראש, כנראה. בטח נהרג במקום. [
תמיד ידעתי שחזירים חיים ביער שסביבנו. את עקבות חיפושיהם אחר שורשים ופטריות ניתן לראות מתחת לעצים כשהאדמה לחה. לפני שנתיים שמעתי על מישהי שהתנגשה בחזיר גדול בכביש הזה ונפגעה בתאונה.
היער מפתיע אותי מדי פעם בחיה שחוצה את הכביש במהירות, לרוב גירית או תן. פה ושם אני מגלה צבים לצידי הדרך, לפעמים קיפוד דרוס, ולפני שבוע תפסתי זיקית בגינה. פעם גם ראיתי זיקית נלחמת בעורב על הכביש, מיהרתי לעצור, לתפוס אותה ולזרוק לשיחים. הצלחתי את חייה, אך העורב נשאר רעב. [
אני רואה את חיות הבר הקטנות פה ושם, אבל לרוב החיים הסוערים האלה רוחשים הרחק מעיני. והנה כאן, בוטה, לצד הכביש, כמו גילוי פורנוגראפי של משהו שאני לא אמורה לראות, כמו טחול או תריסריון שצריכים להיות צפונים עמוק בתוך הגוף ופתאום נחשפו לעיני, גלויים וחסרי אונים.
את ממש לא נורמאלית, התרגש בני כשחזרתי למכונית. אסור לי להיות על ההגה לבד אפילו לשנייה, את יודעת? אילו עברה כאן משטרה הייתי מפסיד את הרישיון שלי. אסור לך לעשות לי את זה.
אתה צודק, עניתי. אבל הייתי חייבת לראות אותו. פעם ראשונה שאני רואה כזה דבר. חזיר אמיתי. מת. אני מתפלאת שלא לקחו אותו אלה שדרסו אותו. אומרים שהבשר שלהם מאד טעים.
דמותו של החזיר הזה, על מתאר גופו החלק, היפה, ליוותה אותי כל היום. ואני אפילו לא יודעת למה. |
יבגניה בוזגלו
בתגובה על יום השואה שלהן
*------------------*
בתגובה על רק ליהודים מגיע ללמוד?
ליריקה-
בתגובה על האמנם ישתקו המוזות?
ורד א.
בתגובה על קיר ומדרכה
moved
בתגובה על בובה סינית מצויה
ורד א.
בתגובה על חרדת חופשה
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (8)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא, לא ידעתי. נשמע לי מאד הגיוני וחסכוני. רגע, אצלנו זה אסור?
לי בכל מקרה זה לא רלוונטי, בהיותי צמחונית. אבל.
ולגבי המלחמות: נאלמתי.
הידעת?
בטקסס ארה"ב יש חוק,
שמאפשר לאסוף מהכביש חיות פגועות ולאכול אותם.
אני מצטער.
אחרי שתי מלחמות, חזיר מת בצידי הדרך,
לא חושב שיכול להזיז לי.
אבל, אהבתי את הכתיבה.
:)
הלוואי שיכולתי לככב את התגובה שלך. היא פוסט יפיפה בזכות עצמה.
הציפורים, כן, כמובן. איך אפשר לשכוח אותם. הרבה דורסים אני רואה כאן בשנים האחרונות, גדולים וקטנים. ובישוב שלי יש גם תנשמות, שמתעופפות בלילה כמו רוחות מעל הבתים.
"אבא עושה בושות" אתה, הה... לא נורא. יותר טוב עושה בושות מעושה כלום.
את יודעת, חיים כה שוקקים קיימים בסביבתנו, אבל רק בגן חיות אנחנו מתוודעים לקיומם.
חוץ מחתולי רחוב וכלבים משוטטים - והכלב הפרטי שלי - נראה שהטבע הפקיע עצמו מאיתנו.
אחרי הצהריים, כשהאוויר מתקרר ומצטלל, אני יורד עם הבנות לגינה הציבורית.בהמשך יש עמק, ומעברו - כפר ערבי, בשטחי הרשות הפלסטינית. ומעל העמק הזה,פעם בשבוע-שבועיים, דואה ציפור טרף ענקית. עומדת באוויר, כמו פסל, כנפיה פרושות, לא זזה. ממתינה. צופה. היא רואה אותי בחדות גדולה פי מאה מזו שאני רואה אותה. עבורה לא קיימים גבולות, לא אנשים, לא מלחמות, לא כלום. רק הרוח, האויר, הארנבת או השפן הקטנים והמבוהלים שם, למטה, בעמק, שאותם תביא לגוזליה.
עומדת באויר. נישאת מכוחם של זרמי הרוח הבלתי נראים, כנפיה לא זזות מילימטר.
ופתאום היא צוללת. כמו אבן.
הבנות קוראות לי להמשיך את המשחק. תופסת,מגלשה. לא יכול. בוהה. גופי קפוא. רוצה להיות שם למעלה, באויר הקפוא, פרוש כנפיים.
ואז אני מתחיל לפרוש כנפיים ומנפנף לאט לאט. ומתחיל לרוץ במעגלים בגינה הציבורית,סביב המגלשות.
הבנות שלי שוב מסובבות אצבע סביב רקתן. הורים אחרים בגן בטוחים שמשהו אצלי קצת לא איי איי איי.
השמש שוקעת.
הציפור הענקית חוזרת למעלה. עומדת.
מיה.
בחיים לא הייתי...
תודה. המון.
כמה מחשבות שעלו בזמן הקריאה:
הסיפור מתחיל ונגמר בתחושה של אי וודאות וחוסר שליטה,
"בהתחלה לא הייתי בטוחה"
ומסתיים ב "אפילו לא יודעת למה".
עכשיו "הבן נוהג" ואת רק מלווה,ההגה לא בידיים שלך.
חשבתי גם על הכעס שהיה לך בפוסט הקודם,עם קבלת רשיון הנהיגה של הבן.
הוא משורטט כחלום בלהות,כשהגרוטסקה היא דווקא בתאור המושלם של הפגר:
החזיר המת מצטייר כ"יפה""שלו" "גור" ו"מבריק משמש".
את אומרת שתמיד ידעת ש"חזירים נמצאים כאן"
ואז מוזכרת התאונה של מי שנקרתה בדרכם.
כאילו ידעת שיגיע הרגע ה"בוטה" של התמודדות "פורנוגרפית" עם החשש.
לא קורה יותר מדי עם מילים באתר,
שהן הופכות בראש לסרט אימה קצר.
עוד.
וסליחה על החפירה.זה לא רצוני.