ננה ישבה כל היום בבית ליד החלון. מאיירס היה יוצא בבוקר לענייניו ואני הייתי יוצא בבוקר לענייני, וננה היתה יושבת ליד החלון ומחכה שהיום יעבור, שהדקות יגלגלו את עצמן אחת לאחת והערב יגיע. בערב היינו הולכים לשבת בקורנר ביסטרו. הקורנר ביסטרו נשא שם בעל ניחוח צרפתי אבל היה בעצם בר אירי לגמרי. פט וג'ורג' החזיקו אותו כבר שלושים שנה ביד רמה. הם היו מבוגרים מכל יושבי המקום בדיוק באותן שלושים שנה שהמקום היה קיים. כלומר כל מי שישב שם עכשיו בלילות ושתה ויסקי, ינק את שדי אימו כשהמקום פתח את שעריו. זו היתה בעצם סוזן שלקחה אותי לשם בפעם הראשונה עשר שנים קודם לכן. ואז, כשלקחה אותי, זה רק היה בשביל להראות לי את הערך של אכילת המבורגר ושתיית בירה בעשר וחצי בבוקר - יותר מוקדם הם פשוט לא פתחו. אבא של סוזן וסבא שלי היו אחים. כשהם עזבו את פולין הלך אחד לארץ ישראל ואחד לניו ג'רזי, וענייניהם נתגלגלו כפי שנתגלגלו.

קשה לי לבוא חשבון עם סבא שלי בעניין הזה של בחירת כיוון ההליכה שעשה. הוא נפטר כשהייתי בן תשע. זה היה בקיץ שאחרי יום כיפור. כשאני אומר 'יום כיפור' אני מתכוון כמובן למלחמה, כי אמנם יש יום כיפור בכל שנה אבל רק אחד הוא יום כיפור יום כיפור. הדודות שלי באו כבכל קיץ מברלין ומדטרויט והיתה החגיגה הרגילה. בערב, סבא שלי עבר איתי על הספרות הרומיות. גמרתי בדיוק את כיתה ב' ואיזו ועדה פדגוגית החליטה שמוטב יהיה להעביר אותי הישר לכיתה ד'. מהסיבה הזו בדיוק נגררתי עם אמי יום אחד בסוף חודש יוני לאיזה פסיכולוג של משרד החינוך (שגם הוא היה חבר של הורי כי ככה זה בעיירות קטנות) והוא שוחח אתי מעט וקבע שאני אכן כשיר מבחינה מנטלית לוותר על כיתה ג' ולקפוץ הישר הלאה. כל מה שאני זוכר מהסיטואציה הזאת זה ששבועות ארוכים לאחר מכן חבורה שלמה של ילדים בראשות אחותי הגדולה, רצה אחרי במסדרונות וצעקה בהתלהבות "להב היה אצל פסיכולוג, להב היה אצל פסיכולוג".
בכל מקרה, ישבנו על המרפסת לפנות ערב בבית סבי וסבתי על הכרמל בחיפה ושיננתי את תורת הספרות הרומיות בעוד סבי משגיח עלי. אחר כך הלכנו לישון, ובבוקר נגררנו כהרגלנו עם דודותי לחוף הכרמל. בצהריים כששבנו הוא כבר היה מת לגמרי, והיו התייפחויות איומות ומבוכה ובלבול רבים.

אבל שנים לפני כן, כאמור, הסבא שלי בא לארץ ואחיו נסע לאמריקה ושם נולדה לו בת יחידה, ובסוף שנות החמישים היא עברה מניו ג'רזי לווילג' בניו יורק, שזה היה כמו להיות בתו של הרב הראשי לישראל ואז להיתפס רוקדת על הבר בננוצ'קה בחצאית מיני ובלי תחתונים בערך, ואמא שלי עוד זוכרת שקיבלו מכתב מדוד משה, שאומר שסוזן כבר איננה בתו וכי הוא מבקש לא לקיים איתה שום קשר.
אבל שלושים שנה מאוחר יותר, חודשים אחדים אחרי שמיציתי את שירותי הצבאי הגעתי לניו יורק מיואש וחסר כל, והחלטתי לחפש אותה. והיא באמת קיבלה אותי בשמחה ונהייתה לנו איזו סוג של ידידות מרוחקת, כזו שיכולה להיות בין ישראלי צעיר לבין יהודיה אמריקאית שמבוגרת ממנו בעשרות שנים ושהיא במקרה גם מראשי התנועה הפמיניסטית באמריקה וחיה במחתרת בגלל איזה ספר שכתבה על היחס-הלא-כל-כך-אדיב-של-החיילים-האמריקאים-לנשות-וייטנאם בזמן המלחמה ההיא, ספר שבעקבותיו נאלצה להיעלם מהמרחב הציבורי כי כל מיני ותיקי מלחמה שנראים כמו רמבו חיפשו אחריה כדי לבוא איתה חשבון.
בכל מקרה, מאז שסוזן לקחה אותי לקורנר ביסטרו הפכתי את המקום לביתי, והייתי אוכל שם יום יום המבורגר ושותה משהו ומביט בעולם בתחושה של סיפוק. וככה גילגלתי את המקום הלאה לכל מיני חברים והוא נהפך לאיזה סוג של נקודת מפגש.
אז היינו הולכים לשם ערב ערב - מאיירס, ננה ואני - ושותים ואוכלים ושותים, ומניחים לזמן לעשות את שלו כמו שאומרים, למרות שאני, בשתי עיניים, מעודי לא ראיתי את הזמן עושה שום דבר.
בדרך כלל כשהיינו באים לשם, היינו מוצאים את מרדכי יושב על הבר ואוכל את ההמבורגר שלו עם ערימה של רצועות בייקון וצלחת צ'יפס ענקית בצד. כל העניין הזה עם הבייקון והצ'יפס התחיל בכלל בתור תיאוריה על דיאטה שמרדכי פיתח.
למרות שמו, שיכול להביא כל אדם להרהורים בדבר  מוצאו, מרדכי היה בכלל איטלקי שגדל בלימה, פרו. כלומר - אביו היה איטלקי ואמו היתה פרואנית, והוא נולד וגדל בלימה כאמור, אבל נשא דרכון איטלקי ושם יהודי, כי אבא שלו שמע בצעירותו בטורינו את סיפור מגילת אסתר מאיש אחד, שלימים הסתבר שהיה אחיו הגדול של פרימו לוי, ונגנב על הדמות הזו של מרדכי וככה הדביק לבן שלו את השם הזה כמה עשרות שנים מאוחר יותר.

מרדכי היה אידיאולוג. כמקצוע, אני מתכוון. אני יודע שאני נשמע לא רציני, אבל זה מה שהוא עשה. הוא התפרנס משכנוע קבוצות גדולות להאמין בתפיסות עולם מסויימות, ותמורת זה היה מקבל המון כסף. ובעניין ההמבורגר והבייקון - חוץ מזה שהיה אידיאולוג גם היה עסוק כל היום בפיתוח תיאוריות מסויימות, שעל אף העובדה שהיה ניתן להפריך אותן על נקלה כי רובן היו מבוססות על איזו מין ראיית עולם פנטסטית שהדרום אמריקאים כולם בהחלט נגועים בה, הרי שהן היו תמיד נורא יפות. משהו כמו תורת האבולוציה של למארק, שלמרות שלא יכלה להחזיק מים לעומת התפיסה של דארווין, הרי שבכל זאת היא יפה הרבה יותר ממנה, שלא לומר פואטית ממש ומעוררת תקווה.
בכל אופן, יום אחד מרדכי בא ואמר שהבעייה עם ההשמנה נעוצה בצ'יפס. ושאם אוכלים את ההמבורגר בלי צ'יפס אז הכל בסדר. אבל אז אתה מרגיש שחסר לך משהו ושתי רצועות דקות ושרופות של בייקון, שיש בהן בערך 15 אחוז מכמות הקלוריות שיש במנת צ'יפס עושות את העבודה של הפיצוי. זה כמעט הצליח, כי יומיים שלושה הוא באמת אכל את הקציצה שלו עם שתי רצועות בייקון, אבל תוך שבוע עד עשרה ימים גלש למצב בו הוא נמצא עכשיו, של המבורגר עם ערימה עצומה של רצועות בייקון שרופות היטב וגם עם מנה יפה של צ'יפס.
על זה אומרים כל מיני אנשים תיאוריה לחוד ומציאות לחוד, והם צודקים לגמרי. לי אישית העניין הזה לא הפריע אף פעם, כי בלאו הכי שום חתיכת צ'יפס לא הניחה ידיה על מערכת העיכול שלי מעולם, ואפילו את הלחמניה של ההמבורגר הייתי מניח בצד ומשאיר אותה לנזקקים, ומסתפק בקציצה ובשתי פרוסות משוננות של מלפפון חמוץ ובצל.

קיצורו של עניין, כי אני מאבד את הסבלנות אל עצמי עם כל העניינים השוליים האלה שקופצים לי בכל רגע - ערב אחד ננה סיפרה לנו על חוסה. חוסה גר בבניין מול הבניין שלה ושל מאיירס, ושבוע קודם, לפי הסיפור שלה, בעודה יושבת אל החלון ומחכה שמשהו יקרה כבר לא חשוב מה, התנועה שלו בתוך חדרו מעבר לרחוב ממש ממול רק קומה אחת נמוך יותר תפסה את תשומת ליבה. היא קלטה אותו קושר צעיף משי אדום לצווארו ועוטה את מעילו ודקה מאוחר יותר ראתה את דמותו עוזבת את הבניין ובלי לחשוב פעמיים היא רצה וחטפה את המעיל שלה עצמה ורצה מהר למטה והחלה לעקוב אחריו. פשוט כך.
וכבר שבוע, היא מספרת לנו, היא עוקבת אחריו מרחוק לאן שלא יילך, ורושמת לעצמה את הפרטים במחברת שהיא נושאת עימה, ובונה לעצמה את סדר היום והשבוע שלו עד שהיא תדע את כל מהלך ענייניו. לא קוראים לו חוסה, כמובן, את זה היא המציאה, אבל הוא נראה לה כזה. "בטח כמו שאני נראה לך פדרו", אומר לה מרדכי האיטלקי, "בסוף יתברר לך שקוראים לו יותם".
תוך שבועיים או שלושה התחלנו כולנו לחיות את חייו של חוסה. התחלנו לשבת בבתי הקפה והמסעדות בהם ישב, לעשות קניות במקומות שהוא היה פוקד, ללכת בדרכים שלו. פעמיים בשבוע היינו עולים על ה-F Train ונוסעים לקווינס, היינו יורדים באלמהרסט אווניו, מחכים שם מחוץ לאיזה בניין גדול שעתיים או שלוש ואז חוזרים לעיר. היינו בשיעורי פלמנקו, התחלנו לאכול פאייות בריו דל-מאר כאילו היינו סלוואדור דאלי או אנטוניו גאודי בכבודנו ובעצמנו. עברנו להשתמש בסבונים שלו שהיה קונה אחת לשבועיים בבית מרקחת ישן בשדרה השישית ורחוב עשר. ארבעה אנשים מנהלים חיים של מישהו אחר. ארבעה או חמישה חודשים. עד שיום אחד בדיוק כשהתיישבנו ליד ההמבורגרים שלנו, ננה אמרה שזהו, זה כבר משעמם אותה. מרוב תדהמה הניח מרדכי  את הבייקון בצד, ואילו אני אכלתי את הלחמניה של ההמבורגר, ובאותו רגע מחקנו את חוסה.

---

בתחילת השבוע אני יוצא מהמשרד בסוף הלילה ונתקל בננה בשדרה. "מה, את עוקבת אחרי?" אני שואל. "להב מה העניינים למה אף פעם אתה לא בא לבקר, למה אף פעם אתה לא עושה שום דבר בשבילי?"
"לא עושה שום דבר בשבילך?" בשבילך הסתובבתי שלושה חודשים עם ריח נורא של בושם בשם מגלואר שמייצרים בפורטוגל. זה נקרא לא לעשות שום דבר בשבילך?"
"שטויות" היא אומרת. "תשמע, בשבוע הבא אני פותחת מחדש את הברקפאסט קלאב, מעכשיו זה הברקפאסט צ'ה צ'ה, אולי תבוא תעשה לי שם תערוכה לפתיחה".
"שבוע? מה את מפגרת?"

עשיתי. שרפתי לילה. לא משהו. עשר עבודות, חלק חדשות, חלק מחודשות. כולן נראות כמו זאת שלמעלה, אבל זאת הכי טובה. שום פתיחה מסודרת, אבל אם נצליח לתלות אותן בשבת אז הן יעמדו שם שלושה שבועות.
"שניים לאחור", ברקפאסט צ'ה צ'ה, שדרות רוטשילד 6, למטה במרתף.

שבת שלום.