היא ישנה בעיניים פקוחות. האישונים זזים. היא חולמת. מדי פעם גם הפנים משנים הבעה. היא מפהקת. נושמת ומונשמת. הידיים שלה קפואות. כיסיתי אותה בשמיכה. אמנם היא הולכת למות, אבל היא לא צריכה לקפוא מקור. אני מחזיקה לה את היד. לפחות אחת מתחממת. אני מקווה שהיא יודעת שהיא לא לבד. בלב אני אומרת לה שאני אוהבת אותה. שתשחרר. גם היא וגם אני מאמינות שזה רק הגוף שמתכלה. היא מאמינה בנשמה, אני מאמינה בתודעה. מי יודע, אולי זה אותו דבר.

למרות האמונה הזאת עולה צער עמוק. נוכחת ברגעים אלה גם סופיות כל כך מוחלטת. כל כך חד פעמית. היא לעולם לא תשוב להיות אמא שלי, האישה הנמרצת. כשהיא שוכבת שם רזה כל כך והעור מתוח על פניה, קשה לי לקבל את תמונת השבריריות שלה. אני לא רוצה להחליף את הדמות שלה בתוכי.

הרופא אמר שהיא לא סובלת. הוא גם אמר שאף אחד לא יודע אם היא בכלל מרגישה או חושבת. הוא התנצל על זה שהוא היה צריך לספר לי את הבשורות הרעות. הוא דיבר על שעות, אבל הוא לא נביא, זה יכול לקחת גם יום יומיים. אחרי שלוש שעות הלכתי. האחות תקרא לי אם יהיה שינוי במשך הלילה. 

בטלפון אני מדברת עם החברים שלי. זה מחזק אותי. הם קרובים ברגש אבל רחוקים פיזית. אני לגמרי לבד. אח שלי - אולי הוא מחכה לה כבר בצד השני. כמו באולם נחיתות של טרמינל.