כותרות TheMarker >
    ';

    טבע האדם

    אני מטפל זוגי ואישי, ומרצה על טבע האדם - החל בהרצאות על שפת הגוף והתקשורת הבין-אישית (נושאים עליהם הרציתי שנים רבות באוניברסיטה העברית בחוג לתקשורת), המשך בזוגיות ובכלים לזוגיות, וכלה בסיפורה של האמנות כתקשורת בין אישית, על גבול תקשורת ההמונים - הרצאה שניתנה במוזיאון ישראל.
    הטיפול שלי בזוגות ובבודדים נשען על המומחיות שלי בתקשורת הבין אישית ועל הבנות ביולוגיות של האדם - בעזרת הפסיכולוגיה האבולוציונית, ונעזר בפרקטיקה של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT).

    פרופיל

    אורן חסון
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    אל תנגב לה את הדמעות, חבק אותה

    41 תגובות   יום שישי , 17/7/09, 02:39

    דמעות חושפות עצב, אומר מחקר שפורסם לפני כחצי שנה, אשר נערך על-ידי חוקר צחוק ידוע, רוברט פרוביין, מאוניברסיטת מרילנד בארצות הברית, בשיתוף עם שני חוקרים נוספים (כאן).  בניסוי אספו החוקרים תמונות מהאינטרנט של אנשים בוכים בדמעות, והסירו בעזרת פוטושופ את הדמעות. את התמונות עם הדמעות, חסרות הדמעות ועם הבעות פנים אחרות הציגו לקבוצות הניסוי, וגילו שהבעות הפנים שבהן נותרו הדמעות הובנו טוב יותר כהבעות של עצב. טענת החוקרים היתה, לפיכך, שמכיוון שהדמעות נותנות מידע, יש להן תפקיד תקשורתי (בנוסף לתפקידן בשטיפת העין). מאמר זה צוטט בהרחבה בעיתונות ובבלוגים שונים (ראו כאן וכאן, לדוגמא).

     

     מאמר חדש שלי, הפעם בנושא הקשור לשפת גוף, שפורסם אתמול באותו כתב עת, Evolutionary Psychology  , מסביר מדוע יש קשר הכרחי בין עודף דמעות לבין עצב, אבל גם בין דמעות לבין כמה רגשות אחרים, כמו שמחה, גאווה, תסכול ועוד. הבנה כזו אפשרית רק דרך ההבנה של השפעתן ההכרחית, הלא תקשורתית, של הדמעות, כמו למשל, שהן מטשטשות את הראייה. בכך, אגב, אני מביא רק את ההסבר הסביר ביותר מבין כל אלו שהבאתי במאמר. למי שירצה להבין ולדעת יותר – המאמר זמין לכל כאן.

     

    (בדיעבד, כמה חודשים לאחר כתיבת מאמר זה, התברר שהמאמר המקורי עורר הרבה הדים בעולם, ועיתונאים שיחרו לפתחי מרחבי העולם, והוא היה נושא מבוקש בבלוגים; תוכלי למצוא כמה מאמרים כאלה במרוכז כאן).

     

    טשטוש הראייה מקטין את היכולת שלנו ואת היעילות שלנו בהתגוננות ובהתקפה. בעזרת הכבדה זו על הראייה, והורדת ההגנות שלנו והיכולת לתקוף, מפגינות הדמעות, ובאופן אמין, את הנכונות שלנו לפיוס או את חוסר האונים שלנו. מכיוון שכך, הבכי בדמעות יכול להיות מכוון כלפי התוקף, כנסיון לפייס אותו או אותה, גם אם באופן לא מודע. אם אתם רוצים לקרוא לזה "מסכנוּת", זה בסדר, כל עוד אתם מתכוונים בזה לומר שאנחנו מפגינים חוסר נכונות להתגונן ולהתקיף, ופונים לרחמי התוקף. באדם, כיצור חברתי, בדרך כלל במצבים של תוקפנות (ולא רק פיזית, אלא גם מילולית) אין כוונה להרוג, אלא לנצח, להשפיל, לדכא, או לגזול – הבכי בדמעות יכול אכן להועיל, ולגרום לתוקף להפסיק את התקיפה או להוריד מעוצמתה.

     

     באותה מידה ובאותם מצבים בדיוק, כמעט, בכי בדמעות יכול להיות מכוון גם כלפי שותפים שלנו (הורים, חברים, בני משפחה) שיבואו להציל אותנו מידי התוקף.

     

     אלא שדמעות מגיעות גם תוך כדי הבעת רגשות אחרים, ולאו דווקא בארועים של תוקפנות או מצוקה. אנשים יכולים להפגש ולהתרגש עד דמעות. הם יכולים להיות גאים בבן משפחה, ולתת לעודף הדמעות להישפך בלי בושה, או להתאבל בדמעות או לשמוח בדמעות. בכל המקרים הללו, מדובר בדרך כלל בארועים חברתיים מגבשים. דרך הסרת ההגנות הקולקטיבית, מראים האנשים את האמון שלהם זה בזה, ואת הצורך שלהם בקשר ובהתקשרות, באופן אמין.

     

     ואם קיימים הבדלים בין אנשים בעת ארועי הגיבוש או השיוך הללו, ההבדלים נובעים קודם כל מהבדלים בעוצמה הרגשית שאנשים חווים או מרשים לעצמם לחוות בפומבי, ומכאן נוצרים הבדלים תרבותיים, חברתיים ומגדריים בנכונות להביע את הרגשות החברתיים הללו, בעזרת הדמעות.

     

    לפני כמה שנים הגיע אלי זוג לייעוץ זוגי, וקרה מה שחוזר על עצמו מדי פעם, בואריאציות שונות, גם בזוגות אחרים. במשך זמן רב התאפקה האשה בקושי מלבכות, עד שלבסוף התחילו הדמעות למלא את עיניה, ואז פרצה בבכי והתפרקה לגמרי. לשאלתי מדוע היא התפרקה כך, השיבה: "מכיוון שעכשיו אני מתנהגת כמו טיפשה". מברור שערכתי ביניהם, נתברר שבן זוגה אכן נתן לה להרגיש כך בכל פעם שבכתה, למרות שהאשה מאד אינטליגנטית. סיפרתי להם על ראיון שראיתי בתוכנית הטלויזיה 'הסטודיו למשחק, שנערך עם השחקנית שרון סטון, שהאיי קיו שלה בסביבות 150. בראיון, דיברה שרון סטון, בין היתר, על עירום בסרטים (ובעיקר, על 'אינסטינקט בסיסי'), ועל יחסיה עם אביה בהקשר זה. סטודנטית נעמדה לשאול את שרון סטון שאלה, והתרגשה עד דמעות. אמרה לה שרון סטון: "בכי, בכי... זה בסדר. את ואני ואמא שלי, בוכות גם בפרסומות." היא נתנה לה אישור לבכות, מה שהקל מאד על הסטודנטית להמשיך הלאה.

     

     הסברתי לזוג שאצלי שהבכי אינו בהכרח מסכנות, ובודאי שאינו טפשות. הוא יכול להעיד על תסכול, או על ריגוש רב, והוא טבעי במצבים האלה, כשההעצמה הרגשית שלה גבוהה, וקשה לה להכנס לעימות ישיר עם בן זוגה כאשר היא בעיקר רוצה שיבין ויגלה אמפתיה. כאשר היא בוכה, היא רוצה חיבוק, שהוא לא ידע לתת לה. במקרה זה, הלגיטימציה שקיבלה לבכות הועילה לשניהם בהמשך היחסים ביניהם.

     

    בפער הזה, שבין גברים לנשים, לא פעם מרגיש הגבר מאויים על-ידי הדמעות של האשה שאיתו. לעיתים קרובות הוא מרגיש לא מתפקד כראוי, ובעיקר - מואשם שהוא לא בסדר, על בסיס רגשי, ולא על משהו שהוא יכול להתמודד איתו. כלומר, רציונלי. על ההבנה שהרגשי גם הוא הגיוני, אבל באופן אינטואיטיבי יותר, כך שהוא לפעמים מדוייק פחות, אבל גם לפעמים יותר (כי הוא תוצאה המשקללת סטטיסטיקה עם עוצמת יחסי רווח והפסד של ההסטוריה של קשרים של האדם עם הוריו, אחיו ואחיותיו, חבריו ובני/בנות זוגו), נדבר בפעם אחרת. אבל לעיתים קרובות, גברים המתקשים להתמודד עם ה"האשמה" הכרוכה בדמעות, מאשימים את בת זוגם במניפולציה רגשית. לפעמים זה אכן קורה, אבל בדרך כלל האשה, במצבים של קונפליקט שאין לו פתרון, מורידה הגנות ומחפשת תמיכה רגשית והבנה לחוסר האונים ולתסכול שלה, בעוד שהגבר, במקום להוריד הגנות גם הוא, דווקא מעלה אותם ומתרחק.

     

     

    לאתר הבית של ד"ר אורן חסון:  www.orenhasson.com

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/2/11 01:19:

      מעניין לעניין ובאותו עניין:

      מחקר חדש מדבר על פגימה בחשק המיני הגברי כתוצאה משאיפת דמעות אישה.

      מעניין....

      ואני הייתי ממשיכה ושואלת... האם הגירוי המיני של הגברים פועל מאותו מקום שפועלת התוקפנות שלהם?

       

       

       

        10/8/09 03:11:
      * תודה. פוסט מרתק!
        21/7/09 23:06:

      צטט: Guinevere 2009-07-21 01:25:20

      כמעט כתמיד מוצאת עצמי נהנית ומחכימה מהפוסטים שלך.

       

      בהמשך אלך לקרא את המאמר.

      אשמח בעתיד לקישורים נוספים למאמרים שלמים שלך (ובכלל).

       

      תודה :) (חיוך, אך נטול דמעות שמחה)

       

       

      תודה,

      ותודה על החיוך נטול הדמעות - כי גם הוא, כך אני חושב, מאד שמח.

       

        21/7/09 01:25:

      כמעט כתמיד מוצאת עצמי נהנית ומחכימה מהפוסטים שלך.

       

      בהמשך אלך לקרא את המאמר.

      אשמח בעתיד לקישורים נוספים למאמרים שלמים שלך (ובכלל).

       

      תודה :) (חיוך, אך נטול דמעות שמחה)

       

       

        20/7/09 00:04:

      צטט: רק nikk 2009-07-19 16:42:43


      תודה אורן.

      פוסט מעניין,

      מלומד ומעשיר.

      עד לפני כ-3 שנים לערך

      יכולתי לבכות בקלות רבה

      (בעיקר עקב תחושת עלבון או כעס)

      לפני כ-3 שנים חליתי במפתיע,

      למזלי החלמתי ומאז לא הצלחתי לבכות יותר

      (אני לא מרשה לעצמי)

      טוב לדעת שמותר וכדאי...

      מעניין מה שאת אומרת. זה כאילו שנקודת השפל שאליה הגעת, לא מרשה לך "ליפול" שוב, כלומר, לאחריה, את לא מרשה לעצמך להראות חולשה, או אולי נכון יותר: להתמסר אליה...

       

        20/7/09 00:01:

      צטט: שלומית. 2009-07-19 00:19:22

      פוסט יוצא מן הכלל. תודה.

       

      "כאשר היא בוכה, היא רוצה חיבוק, שהוא לא ידע לתת לה.

      במקרה זה, הלגיטימציה  לבכות הועילה לשניהם בהמשך היחסים ביניהם"

       

      לקחתי איתי את המשפט הזה ואימצתי לליבי..

       

      *

      וכמה סבלתי בשל התפיסה של אבי ילדיי אודות בכי.

      (ממנו התגרשתי לא מכבר, כשכבר אי אפשר היה לספוג עוד..)

      אם בכיתי קיבלתי ממנו לעג. "מה, את ילדה קטנה?!" היה יורה בבוז.

       

      בהתחלה היה קשה.. עם השנים, כשהתחזקתי והבנתי שזה לגיטימי, היו לנו ויכוחים אינסופיים,

      כי הוא לא היה מוכן לוותר על התפיסה, שבכי זה ילדותיות ותגובה שאין לה מקום בשום אופן.

      (אבל זו כמובן רק פיסה מכל התמונה..)

       

      *

       

      ולמרות שהיה ברור לי באינטואיציה שלי, שלבכות זה לגיטימי ואנושי,

      בכל זאת, אחרי כל מה שחוויתי..

      אני חייבת להודות שנעים מאוד לקרוא לגיטימציה מדעית... 

      תודה :)

       

       

      תודה שלומית... אז את אומרת שללגיטימציה המדעית יש בכל זאת ערך... :-)

       

      אקח לתשומת לבי!

        19/7/09 16:42:


      תודה אורן.

      פוסט מעניין,

      מלומד ומעשיר.

      עד לפני כ-3 שנים לערך

      יכולתי לבכות בקלות רבה

      (בעיקר עקב תחושת עלבון או כעס)

      לפני כ-3 שנים חליתי במפתיע,

      למזלי החלמתי ומאז לא הצלחתי לבכות יותר

      (אני לא מרשה לעצמי)

      טוב לדעת שמותר וכדאי...

        18/7/09 23:28:

      צטט: אמא של יהב ואלדור 2009-07-18 22:51:40


      פוסט מעניין ! וגם אני בעד חיבוק !

       

      תודה, קחי שלושה!

        18/7/09 23:27:

      צטט: Avitel 2009-07-18 22:44:51

      כל כך חשוב ומעניין. תודה.

      וגם על הלגיטימציה לבכות , תודה:))

       

      תודה, אביטל...

       

      האמת היא שלמקרא כל התגובות, אני חושב שאולי לא צריך להמתין ללגיטימציה שלי (או ללגיטימציה "מדעית"). לעיתים קרובות, מה שמרגישים הוא גם נכון. הקושי הוא בדרך כלל לא ברגשות שאינם נכונים (ואני לא מדבר על "אינטואיציה" אלא על רגשות), אלא לאחר שנתת להם לגיטימציה, איך מתמודדים איתם, ואיך לוקחים אותם בפרופורציה מבלי לאבד דרך.

       

        18/7/09 23:24:

      צטט: אניגמה 313 2009-07-18 21:29:18

      כולנו גדלנו על "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אך למה זה, אמא, למה, בוכות הדמעות מעצמן".

      הבכי נחשב לחולשה, לתכונה נשית, ואוי לו לבן, לגבר, שיבכה.

      כיום הותרו הכבלים, ואנחנו רואים צנחנים (סמל לגבריות הישראלית) בוכים, ונותנים לכך 'מקום', ואף אומרים: תבכה, תוציא, זה משחרר.

      כמי שהייתה בכיינית לתפארת ולמופת (כיום זה נרגע :-] ) , יכולתי לבכות למקרא שיר, סיפור, בוודאי בסרטים, וכמובן בסיטואציות קשות של אבל וקשיים אחרים.

      אני מסוגלת להעלות דמעה למראה של נוף יפה, פרח או לשמע מוסיקה מרגשת.

      טוב, כנראה עיניי זקוקות לשטיפה כל הזמן :-) :-) :-)

      תודה על מאמר מעניין ומחדש (לי).

      שבוע טוב

      אילת

      *  

      תודה, אילת, על השיתוף. זה משחרר כאשר את/ה משוחרר/ת מספיק. ואת  (אילת) רגישה מספיק להודות בפני עצמך על התרגשות מחוויות שונות ורבות. איזה יופי!

       

        18/7/09 22:51:

      פוסט מעניין ! וגם אני בעד חיבוק !
        18/7/09 22:44:

      כל כך חשוב ומעניין. תודה.

      וגם על הלגיטימציה לבכות , תודה:))

       

        18/7/09 21:29:

      כולנו גדלנו על "אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אך למה זה, אמא, למה, בוכות הדמעות מעצמן".

      הבכי נחשב לחולשה, לתכונה נשית, ואוי לו לבן, לגבר, שיבכה.

      כיום הותרו הכבלים, ואנחנו רואים צנחנים (סמל לגבריות הישראלית) בוכים, ונותנים לכך 'מקום', ואף אומרים: תבכה, תוציא, זה משחרר.

      כמי שהייתה בכיינית לתפארת ולמופת (כיום זה נרגע :-] ) , יכולתי לבכות למקרא שיר, סיפור, בוודאי בסרטים, וכמובן בסיטואציות קשות של אבל וקשיים אחרים.

      אני מסוגלת להעלות דמעה למראה של נוף יפה, פרח או לשמע מוסיקה מרגשת.

      טוב, כנראה עיניי זקוקות לשטיפה כל הזמן :-) :-) :-)

       

      תודה על מאמר מעניין ומחדש (לי).

      שבוע טוב

      אילת

      *  

        18/7/09 20:02:

      צטט: liopard 2009-07-18 19:34:07

      פן מענין לנושא

      הכן הבחי אומר הרבה גם על רגשותו ורצונו לשתף

      אבל מה עם אילה שבוכים לבד ?

      מה הם מנסים לאמר

       

      אתה צודק... ואני חושב שמה שזה אומר שהם עדיין מרגישים, ולא הצליחו לשמור על איפוק, או בגלל העוצמה הרגשית הגבוהה או משום שלא הצליחו ללמוד לעשות את זה, וביחד עם זאת, גם לא רוצים שאחרים ידעו מהי מידת העוצמה הרגשית שהם חווים, כמו עד כמה זה חשוב להם, או עד כמה הם נפגעו. אז הם הולכים לחדר השני, מסתובבים לצד השני, שלא יראו את הדמעות, או מסתירים את פניהם.

       

        18/7/09 19:59:

      צטט: d.double you 2009-07-18 18:06:26

      מעניין ומלמד בשביל בכיינית *

       

      אני מציע לך חיבוק, דניאלה...

        18/7/09 19:57:

      צטט: נורית לרנר 2009-07-18 17:32:39


      לבכות זה אנושי. למיטב ידיעתי רק בני האדם בוכים.

      ואכן, אין צורך מיד לנגב את הדמעות. הבכי משחרר!

       

      תודה על הפוסט המרתק חיוך

       

      אכן צדקת, נורית. למיטב ידיעתנו, רק בני האדם בוכים בדמעות. אבל בכי באופנים אחרים, כן קיים. חשבי על כלב או חתול שנפצעים, למשל - זו קריאה לעזרה, שאפשר לקרוא לזה גם סוג של בכי. אבל אין אצלם בכי או דמעות בהקשרים אחרים הקיימים אצלנו.

        18/7/09 19:54:

      צטט: נ.ב.א. 2009-07-18 16:48:31

      אהבתי כל מילה..

      לבכות זה שחרור עצום ,

      לבכות זו גם הבעת רגש.

       

      בודאי. אם כי יצא לא מזמן מחקר האומר שפעמים רבות הבכי אכן משחרר, אבל לפעמים הוא גורם דווקא מועקה.

       

      למרות שהם לא ידעו למה לייחס את זה, המסקנה שלי, ממחקר זה, הוא שההקשר החברתי מאד חשוב. כי אם למדת (כי כך לימדו אותך ההורים או החברה) שבכי הוא חולשה, ושזה רע להפגין חולשה, אז תרגישי רע לאחר הבכי. ואם גדלת בסביבה תומכת, וקיבלת לזה לגיטימציה, תוכלי להרגיש טוב לאחר הבכי.

        18/7/09 19:51:

      צטט: עו"ד יעל גיל 2009-07-18 16:20:28

      פוסט יפה ומעניין עם התבוננות ותובנה חשובה, בדבר מתן לגיטימציה להבעת רגשות, תוך התייחסות לתגובות של חלק מהאנשים אשר בשל תחושות מבוכה או בעיות שלהם, עושים דהלגיטימציה לתחושות של האחר. *

       

      תודה על המשוב, יעל.

      יחד עם זה, חלק מהדליגיטמציה היא משום שיש מי שעושה מניפולציה (התייחסתי לזה בתגובתי האחרונה למינואט), וחלק משום שאנחנו לא רוצים להיות מואשמים בחוסר אמפתיה. אז שלא יביעו רגשות! - ואז המצפון שלנו שקט...

        18/7/09 19:49:

      צטט: טלי פרי 2009-07-18 16:17:51


      פוסט מעניין ביותר.

      זכור לי מקרה מרגש במיוחד בו ראיתי את בתי בת השנתיים וחצי בוכה וצוחקת ביחד כששבתי מטיול לחו"ל.

      תינוקות יודעים להביע כל כך יפה את רגשותיהם - אנחנו כבר שכחנו איך עושים את זה.

      טלי*

       

      אנחנו לומדים שלא להחצין את כל מה שאנחנו רוצים או מרגישים, או כדי שלא להראות כוונות, או כדי שלא להפגין חולשות. ולא רק רגשות - למשל, אנחנו לומדים לדכא את המבטים שלנו ('אל תסתכל עליו, זה לא יפה!' - כמה פעמים אנחנו אומרים את זה לילדים, וכמה יפה אנחנו לומדים ליישם כבוגרים, גם אם לא באופן מלא), מה שילדים קטנים עדיין לא יודעים.

        18/7/09 19:34:

      פן מענין לנושא

      הכן הבחי אומר הרבה גם על רגשותו ורצונו לשתף

      אבל מה עם אילה שבוכים לבד ?

      מה הם מנסים לאמר

        18/7/09 18:06:
      מעניין ומלמד בשביל בכיינית *
        18/7/09 17:32:


      לבכות זה אנושי. למיטב ידיעתי רק בני האדם בוכים.

      ואכן, אין צורך מיד לנגב את הדמעות. הבכי משחרר!

       

      תודה על הפוסט המרתק חיוך

        18/7/09 16:48:

      אהבתי כל מילה..

      לבכות זה שחרור עצום ,

      לבכות זו גם הבעת רגש.

        18/7/09 16:20:
      פוסט יפה ומעניין עם התבוננות ותובנה חשובה, בדבר מתן לגיטימציה להבעת רגשות, תוך התייחסות לתגובות של חלק מהאנשים אשר בשל תחושות מבוכה או בעיות שלהם, עושים דהלגיטימציה לתחושות של האחר. *
        18/7/09 16:17:


      פוסט מעניין ביותר.

      זכור לי מקרה מרגש במיוחד בו ראיתי את בתי בת השנתיים וחצי בוכה וצוחקת ביחד כששבתי מטיול לחו"ל.

      תינוקות יודעים להביע כל כך יפה את רגשותיהם - אנחנו כבר שכחנו איך עושים את זה.

      טלי*

        18/7/09 16:08:

      צטט: אורן חסון 2009-07-18 15:36:01

      צטט: yochi2323 2009-07-18 08:56:38

      תודה אורן על הפוסט המרתק.

      האם אתה יכול גם לסווג את האנשים לפי אלו שבוכים מעצב ואלו שבוכים מהתרגשות טובה או משמחה?

      זה תלוי באופי?

       

      וואו.. שאלת שאלה קשה... אני מנסה לחשוב על מה שאני יודע ומכיר, כי אין שום התייחסות מחקרית לזה, עד כמה שאני יודע. הניחוש שלי הוא שהנכונות לדמוע היא הדרגתית, ומכאן ההבדלים. כלומר, שיש מי שמצליח לדכא זאת בכל תנאי, יש מי שמדכא את זה קצת, ואז זה עולה רק בעת בכי של עצב, ויש מי שמדכא את הדמעות מעט מאד, ואז הן עולות גם במצבי שמחה והתרגשות "טובה", כפי שהגדרת זאת.

       

      אבל מצד שני, יש מי שהוא מדכא דמעות סידרתי, ולומד לעשות זאת במצבים שהם "בטוחים" חברתית, כמו בצפיה בסרטים, ובעיקר לבד או בחושך, שהם מצבים של הזדהות והתרגשות טובה. אז התשובה היא שבשלב זה אין לי תשובה ברורה... :-)

      או קיי...ואיך היית מגדיר לעומק יותר את אלו שמדכאים את הדמעות לעומת אלו שלא...

       

        18/7/09 15:45:

      צטט: אקובילדינג 2009-07-18 15:36:48

      רשמתי לי את מועדי השידורים ואצפנ באחד מהם.

       

      כרגיל דבריך נפלאים ונוסכים ביטחון.

       

      תודה

       

      וואו, אירית, תודה, על המחמאות!

       

      ובהצלחה בכנס האמנות האקולוגית ביום חמישי. סביר שלא אוכל להגיע, אפילו שזה מרחק הליכה בשבילי, כי יש לי פגישות. אבל אשמח אם תמסרי ד"ש חם לשי זכאי. הייתי מעורב איתה בתחילת הדרך!

       

        18/7/09 15:40:

      צטט: אליענה.י 2009-07-18 13:47:14

      תודה רבה על הפוסט הנפלא שהעלה בכלל את שאלת הדמעות. שככל שאני חושבת עליהן, גם בעקבות המאמר שהמלצת, ובעיקר בעקבות המאמר הנהדר שכתבת אתה באנגלית משובחת אך מובנת בהחלט, למה מבוגרים בוכים.

      ההקשר הכי מלודרמטי הם החיילים הבוכים, אבל מה עלינו נכנסים לקולנוע או להצגה, או שומעים ספור, ובגדינו נרטבים מגודש הדמעות. אני בכוונה מציעה דוגמאות כאלה, משום שאתה והחוקר הנוסף שהמלצת מתייחסים אלינו כאל יוצרי הדמעות.

      דמעות התסכול שאנשים כולל אני מייצרים אותם מתוך כעס שאיש אינו מבין אותנו הכי לא מובנות לי, אבל כשהן מפציעות אני תמיד צוחקת.כי אי אפשר לכעוס ולבכות ביחד. בכי הוא פעולה של הנכעס לא של הכועס, כאילו. מעניין שאתם החוקרים, מבקשים לפצח את קוד האות של הבכי . מעניין גם שלא עשו את זה לעומק עד עכשיו.

       

      אם תראי, אילנה, במאמר שכתבתי, התייחסתי לכך שפעולה של כעס, ובעיקר כעס אגרסיבי, היא אכן כנראה מנותקת מדמעות, אבל כאשר הכעס מלווה בתסכול, כלומר, במידה מסויימת של חוסר אונים, אזי היא כן מלווה לא פעם בדמעות (אצל מי שלא מדכא אותן). כך שזה כנראה לא הכעס עצמו, אלא התסכול/חוסר אונים.

       

      לגבי סרטים, הגבתי לזה כאן, אצל אורלי (מינואט) ויוכי (מעל לתגובה זו). 

        18/7/09 15:36:

      רשמתי לי את מועדי השידורים ואצפנ באחד מהם.

       

      כרגיל דבריך נפלאים ונוסכים ביטחון.

       

      תודה

        18/7/09 15:36:

      צטט: yochi2323 2009-07-18 08:56:38

      תודה אורן על הפוסט המרתק.

      האם אתה יכול גם לסווג את האנשים לפי אלו שבוכים מעצב ואלו שבוכים מהתרגשות טובה או משמחה?

      זה תלוי באופי?

       

      וואו.. שאלת שאלה קשה... אני מנסה לחשוב על מה שאני יודע ומכיר, כי אין שום התייחסות מחקרית לזה, עד כמה שאני יודע. הניחוש שלי הוא שהנכונות לדמוע היא הדרגתית, ומכאן ההבדלים. כלומר, שיש מי שמצליח לדכא זאת בכל תנאי, יש מי שמדכא את זה קצת, ואז זה עולה רק בעת בכי של עצב, ויש מי שמדכא את הדמעות מעט מאד, ואז הן עולות גם במצבי שמחה והתרגשות "טובה", כפי שהגדרת זאת.

       

      אבל מצד שני, יש מי שהוא מדכא דמעות סידרתי, ולומד לעשות זאת במצבים שהם "בטוחים" חברתית, כמו בצפיה בסרטים, ובעיקר לבד או בחושך, שהם מצבים של הזדהות והתרגשות טובה. אז התשובה היא שבשלב זה אין לי תשובה ברורה... :-)

        18/7/09 15:23:

      צטט: מינואט 2009-07-18 06:51:42

      צטט: אורן חסון 2009-07-17 23:09:39

      צטט: מינואט 2009-07-17 05:46:01

      פוסט מעניין (כרגיל) ובאמת מזמן לא פירסמת ואני שמחה לקרוא משהו חדשחיוך

      עניין הקשר בין ביטויים פיזיולוגים למנגנון השרדות אפשר לראות גם אצל תינוקות.

      כשאני לוקחת את הנושא לחיי שלי, לי קשה מאוד לבכות גם בעיני הבכי מתקשר להודאה בחולשה

      וכחוסר שליטה ונהפוך הוא אני מקנאה באנשים המאפשרים לעצמם לבכות, למרות התהליך והמודעות שאני עוברת בשנים האחרונות והלגיטימציה להקרין גם חולשה עדיין קשה לי איתו.

      אחד המקומות שאני כן מרשה לעצמי לבכות הוא בסרטים או בסדרות תיעודיות מרגשות שם כנראה

      הוא לא מקושר בתודעה שלי לארוע מחיי ויותר קל לי לבצע השלכה.

       

      מה שאת מתארת, אורלי, נפוץ כל כך בגברים. ואני תוהה אם ההסטוריה הזוגית שלך לימדה אותך לקחת צעד אחורה, להיות מאופקת ותחת שליטה, כי לא תקבלי את החיבוק שאת רוצה. ואולי זה החל עוד קודם. ואם זה היה קודם, את יכולה לשאול את עצמך, ואולי את כבר יודעת, מדוע לא הרגשת בטוחה מספיק בהפגנת הרגשות שלך? 

      וכנראה שקל יותר להתחיל בסרטים. גם אני מרגיש את זה כך בדיוק. שם את בטוחה שזה לא חולשה, ולכן את יכולה להרשות לעצמך יותר. ואולי גם, מתוך המודעות לכך שזה לגיטימי, לאפשר לעצמך לדמוע, דרך המקום הבטוח הזה, הקולנוע והטלויזיה, ואולי יותר כשאת לבד דווקא.

      מספר הדברים שקופצים לי מיידית לתודעה כשאני חושבת על נושא הבכי לאחור, הם העיקשות שלי גם בילדותי להיות אינבידואליסטית ולא לבכות, אלא לפעול ,אז כנראה שגם בבית הוריי לא חשתי לגיטימציה לבכות.  חמותי לשעבר שאיתה חייתי מגיל 18 הפעילה מניפולציות רגשיות ע"י בכי, הגרוש הביע סלידה מהתנהגות זו וזילזל באמו ואפילו מתעב אותה והתנהגותו אליה קרה ומתנשאת, וזה התחבר לי בדיוק לאותו מקום אצלי שכבר היה קיים, אבל בי בכי מעורר אמפאתיה מיידית לאחרים אז בסופו של דבר בתהליך הגירושין הוא ניסה להפעיל את אותה המניפולציה עלי וכשראיתי במה עיני כיצד שקרים ובכי מופעלים יחדיו באותה הנשימה  אני חשה רתיעה עוד יותר גדולה מבכי.

       

      והנה, יש לך הסבר מדוע למדת לעצור את הבכי, ואיתו גם את הדמעות.

      המניפולציה כשלעצמה היא שאלה מעניינת אחרת, כי זה לא רק בכי ודמעות, אלא של נכונות להיות ולהראות מסכן (ואכן גם להיות כזה!), כדי להשיג רווח כלשהו. זה דומה, גם אם לא באותה עוצמה, לילד קטן שלא משיג את שלו, או שרוצה תשומת לב, ורץ לכביש, או לאיום בהתאבדות. אלה מניפולציות קשות, שלא קל להתמודד איתן, בגלל העומס הרגשי, ובגלל הסיכון ורגשי האשם.

       

        18/7/09 13:47:

      תודה רבה על הפוסט הנפלא שהעלה בכלל את שאלת הדמעות. שככל שאני חושבת עליהן, גם בעקבות המאמר שהמלצת, ובעיקר בעקבות המאמר הנהדר שכתבת אתה באנגלית משובחת אך מובנת בהחלט, למה מבוגרים בוכים.

      ההקשר הכי מלודרמטי הם החיילים הבוכים, אבל מה עלינו נכנסים לקולנוע או להצגה, או שומעים ספור, ובגדינו נרטבים מגודש הדמעות. אני בכוונה מציעה דוגמאות כאלה, משום שאתה והחוקר הנוסף שהמלצת מתייחסים אלינו כאל יוצרי הדמעות.

      דמעות התסכול שאנשים כולל אני מייצרים אותם מתוך כעס שאיש אינו מבין אותנו הכי לא מובנות לי, אבל כשהן מפציעות אני תמיד צוחקת.כי אי אפשר לכעוס ולבכות ביחד. בכי הוא פעולה של הנכעס לא של הכועס, כאילו. מעניין שאתם החוקרים, מבקשים לפצח את קוד האות של הבכי . מעניין גם שלא עשו את זה לעומק עד עכשיו.

        18/7/09 08:56:

      תודה אורן על הפוסט המרתק.

      האם אתה יכול גם לסווג את האנשים לפי אלו שבוכים מעצב ואלו שבוכים מהתרגשות טובה או משמחה?

      זה תלוי באופי?

        18/7/09 06:51:

      צטט: אורן חסון 2009-07-17 23:09:39

      צטט: מינואט 2009-07-17 05:46:01

      פוסט מעניין (כרגיל) ובאמת מזמן לא פירסמת ואני שמחה לקרוא משהו חדשחיוך

      עניין הקשר בין ביטויים פיזיולוגים למנגנון השרדות אפשר לראות גם אצל תינוקות.

      כשאני לוקחת את הנושא לחיי שלי, לי קשה מאוד לבכות גם בעיני הבכי מתקשר להודאה בחולשה

      וכחוסר שליטה ונהפוך הוא אני מקנאה באנשים המאפשרים לעצמם לבכות, למרות התהליך והמודעות שאני עוברת בשנים האחרונות והלגיטימציה להקרין גם חולשה עדיין קשה לי איתו.

      אחד המקומות שאני כן מרשה לעצמי לבכות הוא בסרטים או בסדרות תיעודיות מרגשות שם כנראה

      הוא לא מקושר בתודעה שלי לארוע מחיי ויותר קל לי לבצע השלכה.

       

      מה שאת מתארת, אורלי, נפוץ כל כך בגברים. ואני תוהה אם ההסטוריה הזוגית שלך לימדה אותך לקחת צעד אחורה, להיות מאופקת ותחת שליטה, כי לא תקבלי את החיבוק שאת רוצה. ואולי זה החל עוד קודם. ואם זה היה קודם, את יכולה לשאול את עצמך, ואולי את כבר יודעת, מדוע לא הרגשת בטוחה מספיק בהפגנת הרגשות שלך? 

      וכנראה שקל יותר להתחיל בסרטים. גם אני מרגיש את זה כך בדיוק. שם את בטוחה שזה לא חולשה, ולכן את יכולה להרשות לעצמך יותר. ואולי גם, מתוך המודעות לכך שזה לגיטימי, לאפשר לעצמך לדמוע, דרך המקום הבטוח הזה, הקולנוע והטלויזיה, ואולי יותר כשאת לבד דווקא.

      מספר הדברים שקופצים לי מיידית לתודעה כשאני חושבת על נושא הבכי לאחור, הם העיקשות שלי גם בילדותי להיות אינבידואליסטית ולא לבכות, אלא לפעול ,אז כנראה שגם בבית הוריי לא חשתי לגיטימציה לבכות.  חמותי לשעבר שאיתה חייתי מגיל 18 הפעילה מניפולציות רגשיות ע"י בכי, הגרוש הביע סלידה מהתנהגות זו וזילזל באמו ואפילו מתעב אותה והתנהגותו אליה קרה ומתנשאת, וזה התחבר לי בדיוק לאותו מקום אצלי שכבר היה קיים, אבל בי בכי מעורר אמפאתיה מיידית לאחרים אז בסופו של דבר בתהליך הגירושין הוא ניסה להפעיל את אותה המניפולציה עלי וכשראיתי במה עיני כיצד שקרים ובכי מופעלים יחדיו באותה הנשימה  אני חשה רתיעה עוד יותר גדולה מבכי.

        17/7/09 23:12:

      צטט: אני מיכל 2009-07-17 18:14:18

      אוףףףף...סוף סוף נושמת לרווחה עם לגיטימציה להשתפך בדמעות :)

      תודה אורן יקר.

      שבת מבורכת.

       

      מיכל... אני מאחל לך המון דמעות, ושכולן תהיינה מהסיבות הטובות! ו... וואו.. זה מזכיר לי אגדה שכתבתי פעם... על הנסיך מארץ סגי-נהור!

        17/7/09 23:10:

      צטט: הדקדוק הפנימי 2009-07-17 11:43:03

      איזה יופי של פוסט כתבת. בדיוק לאחרונה חשבתי על כמה מהר אנחנו ממהרים לשלוף טישיו כשמישהו בוכה. כאילו צריך מהר מהר לנגב את הדמעות ולהפסיק את הבכי. מה רע בבכי? הוא חשוב ומזכך לא פחות מצחוק. רק הבוקר בכיתי בכי טוב טוב של התרגשות.

       

      היי, ברוכה השבה! איזה יופי שהיתה לך התרגשות כזו!

       

        17/7/09 23:09:

      צטט: מינואט 2009-07-17 05:46:01

      פוסט מעניין (כרגיל) ובאמת מזמן לא פירסמת ואני שמחה לקרוא משהו חדשחיוך

      עניין הקשר בין ביטויים פיזיולוגים למנגנון השרדות אפשר לראות גם אצל תינוקות.

      כשאני לוקחת את הנושא לחיי שלי, לי קשה מאוד לבכות גם בעיני הבכי מתקשר להודאה בחולשה

      וכחוסר שליטה ונהפוך הוא אני מקנאה באנשים המאפשרים לעצמם לבכות, למרות התהליך והמודעות שאני עוברת בשנים האחרונות והלגיטימציה להקרין גם חולשה עדיין קשה לי איתו.

      אחד המקומות שאני כן מרשה לעצמי לבכות הוא בסרטים או בסדרות תיעודיות מרגשות שם כנראה

      הוא לא מקושר בתודעה שלי לארוע מחיי ויותר קל לי לבצע השלכה.

       

      מה שאת מתארת, אורלי, נפוץ כל כך בגברים. ואני תוהה אם ההסטוריה הזוגית שלך לימדה אותך לקחת צעד אחורה, להיות מאופקת ותחת שליטה, כי לא תקבלי את החיבוק שאת רוצה. ואולי זה החל עוד קודם. ואם זה היה קודם, את יכולה לשאול את עצמך, ואולי את כבר יודעת, מדוע לא הרגשת בטוחה מספיק בהפגנת הרגשות שלך? 

      וכנראה שקל יותר להתחיל בסרטים. גם אני מרגיש את זה כך בדיוק. שם את בטוחה שזה לא חולשה, ולכן את יכולה להרשות לעצמך יותר. ואולי גם, מתוך המודעות לכך שזה לגיטימי, לאפשר לעצמך לדמוע, דרך המקום הבטוח הזה, הקולנוע והטלויזיה, ואולי יותר כשאת לבד דווקא.

        17/7/09 19:47:
      לפני שאני מתעמקת גם במאמר וקוראת לפחות עוד פעם את הפוסט הזה, הרשה לי לשאול אותך האם קיימת אפשרות שאנשים יבכו מאושר ? אגב מופעי דמעות מאושר נוכחים בקולנוע לדוגמה ברגעי שיא של אהבה  על רקע נוף מסעיר וככה.
        17/7/09 18:14:

      אוףףףף...סוף סוף נושמת לרווחה עם לגיטימציה להשתפך בדמעות :)

      תודה אורן יקר.

      שבת מבורכת.

        17/7/09 11:43:
      איזה יופי של פוסט כתבת. בדיוק לאחרונה חשבתי על כמה מהר אנחנו ממהרים לשלוף טישיו כשמישהו בוכה. כאילו צריך מהר מהר לנגב את הדמעות ולהפסיק את הבכי. מה רע בבכי? הוא חשוב ומזכך לא פחות מצחוק. רק הבוקר בכיתי בכי טוב טוב של התרגשות.
        17/7/09 05:46:

      פוסט מעניין (כרגיל) ובאמת מזמן לא פירסמת ואני שמחה לקרוא משהו חדשחיוך

      עניין הקשר בין ביטויים פיזיולוגים למנגנון השרדות אפשר לראות גם אצל תינוקות.

      כשאני לוקחת את הנושא לחיי שלי, לי קשה מאוד לבכות גם בעיני הבכי מתקשר להודאה בחולשה

      וכחוסר שליטה ונהפוך הוא אני מקנאה באנשים המאפשרים לעצמם לבכות, למרות התהליך והמודעות שאני עוברת בשנים האחרונות והלגיטימציה להקרין גם חולשה עדיין קשה לי איתו.

      אחד המקומות שאני כן מרשה לעצמי לבכות הוא בסרטים או בסדרות תיעודיות מרגשות שם כנראה

      הוא לא מקושר בתודעה שלי לארוע מחיי ויותר קל לי לבצע השלכה.

      פרופיל

      אורן חסון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין