בכיתי קצת היום, לא עלי או כי היה עצוב סתם זלגו להם דמעות. אולי כי אני מחובר אליה מעבר לאוקיאנוס מלוח וזעקת הבדידות והעצב השקטה חלפה לה חודרת אל מתחת לעור. ניגוב של טישו. דברנו על אהבה ועל מלחמה, למה אתה נלחם בה היא שאלה, באמת שאלה טובה חשבתי, צורך דפוק, צורך דפוק לראות אותה בוכה. ספרתי לה שנתתי לה פרס על מלכת הדרמה בתפקיד השנה. היא צרחה מכאב ותסכול קיללה, לך להזדיין עם אמא שלך. אנחנו קרובים לפיוס מתמיד. נפרדים וחוזרים, בדרך מקללים ונלחמים. נכון זה מחרמן אותך שהיא ככה סוערת ? לגמרי, הודאתי והתביישתי בחולשותי. אלי ויזל אמר, ההפך מאהבה איננה שינאה אלא אדישות. אז אנחנו לא מסוגלים לאדישות עדיין. אני זקוק לה סוערת ונרגשת, מכור לדפיקות האישית, להכאיב לה מנטלית לשמוע אותה נכנעת לתשישות אזי היא מוסרת את גופה בידי, שאגמיר אותה, שאגמיר אותה כלכך חזק עד שגרונה הופך יבש וקולה צרוד. כמו מכורים שכל פעמים מגדילים את מנת הכאב והצער עד שתמות האהבה וישארו בה רק סימני שיניים נוגסות כחולים קטנים על עור לבן, סימן לאצבעותי החודרות. אז בכיתי קצת היום, לא עלי או כי היה לי עצוב סתם זלגו להם דמעות |