0
בתור הימנעותית כרונית אני מצפה הרבה פעמים שדברים יסתדרו מעצמם בלי שאצטרך לנקוף אצבע, בעיקר עם האצבע צריכה ללכת במקומי ולטלפן למישהו – פעולה ששנואה על האצבע שלי במיוחד. למרבה הפלא, 80 אחוז מהדברים אכן מסתדרים מעצמם ולכן הגעתי כבר למסקנה שאני צדקת. במשפחה שלי אני ידועה כמי שלא משקרת. ואכן, לרוב שקרים מלחיצים אותי עד כדי כך שאני נמנעת מהם. אבל אתמול בלי הכנה מוקדמת יצא לי לשקר (אם כי במשפחה שלי יגידו שזה לא נחשב, כי בסך הכול לא אמרתי את האמת). לפני כשנתיים עברה שכנה שגרה מעליי בדירה הקודמת דירה לפתח תקווה ומסרה לי מפתח לדואר שלה. מאז כל כמה שבועות, כשהיא מגיעה לירושלים, היא באה לקחת ממני את הדואר שהצטבר. כשעברתי דירה (לבית אחר באותו הרחוב) אבד לי המפתח אבל לא אמרתי לה והמשכתי להוציא את הדואר בשליפות, בלי לפתוח את התיבה. אתמול היא התקשרה אליי ואמרה שכיוון שכמעט שכבר אין דואר היא משחררת אותי מתפקידי אך מבקשת שאפתח לה את התיבה ואכניס לשם את המפתח. לא הייתי מסוגלת לומר לה שהמפתח אבד ואמרתי לה בקול בוטח: "בסדר, מחר אשים לך אותו". כל הלילה הייתי טרודה איך אסדר את העניין: לשאול בחנות המפתחות אם יש איזה מסטר למפתחות דואר? להזמין פורץ ולהחליף את המנעול? להתוודות בפניה שאני לא מוצאת את המפתח? בבוקר כתבתי פתק וידוי אבל ליתר ביטחון פתחתי קופסת קרטון אדומה וקטנה שרוב תכולתה מהדקים ו-2 מפתחות. לקחתי את המפתח הקטן יותר ואת הפתק שהכנתי ופניתי באומץ לעבר הבית שבו הייתה דירתי הקודמת. המפתח פתח את התיבה בלי כל בעיה. יוצא שגם כשאני משקרת אני צדקת? |