היא הבחינה בו כשחיכתה בתור לקופה בסופרמרקט השכונתי. הוא עמד שם  גבוה ושחום במכנסי ג'ינס משופשפים שהדגישו את רגליו הארוכות. היא בחנה אותו כשהניח את פחית השימורים בעגלה וליוותה אותו במבטה כשנעמד בתור המקביל לשלה. היא הרגישה את ליבה מפרפר מתחת למעיל הצמר שלבשה. היה קר והחזאים התריעו על סופת גשמים מתקרבת שהוציאה את תושבי השכונה לקניות שלפני סערה. היא דחפה את העגלה מחוץ לתור תוך שממלמלת משהו לגבי לחם ששכחה לקחת, הלכה במהירות לכיוון מדף הלחמים, לקחה כיכר שאף פעם לא תאכל ואז וחזרה ונעמדה שוב בתור. הפעם מאחוריו. הישבן שלו מצא חן בעיניה והיא קצת נבהלה. היום היא חוגגת עם בעלה שלוש שנות נישואים בארוחת ערב במסעדה יוקרתית. כשיצא בבוקר הניח בעלה, כמנהגו מאז שנישאו, את המתנה שקנה לה על המיטה, נשק על אוזנה ולחש, "תענדי אותם לארוחת הערב". היא משכה את השמיכה מעל לראשה והמשיכה לישון. היא לא גילתה שום סקרנות ביחס לחבילה שהניח על הכרית שלצידה. היא ידעה שהמתנה שקיבלה היא זוג עגילים. היא בחרה אותם יחד איתו. לאבא שלה היו קשרים עם סוחר בבורסה והוא השיג להם יהלומים במחיר טוב. את טבעת היהלום הוא יקנה לה כשתלד. אבל זה עדיין רחוק ממנה.

גיא לא היה מבני השכונה, בזה היא היתה בטוחה. וכמו ששיערה המכונית יצאה מהשכונה והתקדמה לעבר המושב הסמוך. "אתה תמיד עושה קניות במכולת הרחוקה מהבית?", שאלה בטון מתבדח בניסיון לשבור את השתיקה ששררה בחלל המכונית, ועוררה את הבהלה שהודחקה עד עתה. הוא ענה בחיוך שהבליט את לובן שיניו על עור פניו הכהה, "במכולת שלי אין בחורות יפות כמוך". היא קצת נרתעה מהתגובה הישירה והבוטה אבל חייכה אליו חזרה. "אני צריכה לחזור עד השעה שתיים", אמרה ולא פירשה, אבל נתנה לו להבין שיש להם שעתיים.