0
| נוכח היופי המעוות הנמכר באריזה מתקתקת, על האמן המודרני לייצר אובייקטים מכוערים למדי. על המוזיקאי להשמיע טונים צורמים למדי, אלה לעולם זוכים לביזוי הקהל או לבוזו. אנו זוכים לתופעה כפולה באמנות מודרנית: ניכורה הולך וגבר בין אמנות אבסטרקטית, או אמנות האוונגרד באופן כללי לבין הקהל מצד אחד,ומצד שני פולחן אישיות, הערצה אובססיבית כמעט עיוורת לכוכבי פופ ורוק מצד שני. שני הקטבים הללו אינם מקריים. הניכור הרב מאמנות האוונגרד, דוגמת הדאדא והסוריאליזם בעשורים הראשונים של המאה ה-20, איננה אך ורק - אבל גם - תמונת תשליל של תופעת היסטריית הפופ של הביטלס. הניכור ההולך וגובר הוא מתכנים אמנותיים ההולכים והופכים "קשים לעיכול", מרוחקים יותר ויותר מההנאה מהיפה. לשון אחרת: מכוערים, אלימים, מעוותים וצורמים. בהיותם כאלה - יש בהם תוכן אמת. הם חוזרים ומשקפים את המציאות כהוויתה, את הכיעור באלימות המודרנית, את המופשטות שבו, את התפרקותו של האדם לגורמים פיסיקליים, ביולוגיים, מתימטיים, פסיכולוגיים או סוציאליים. הציור המופשט מגלה אמת היסטורית של ממש - ההפשטה של האדם מעצמו, מכל "אני", לאבק חסר משמעות של "עובדות". מהצד השני הערצת כוכבי הפופ מעניקה לאדם תחושה כוזבת של אינדיבידואליות בעולם שאיבד כל אינדיבידואליות בלתי-ממוסחרת. היופי שבאמנות היום הוא שבירת האידיאולוגיה ההגמונית, וכן רשעותה לנוכח הכיעור החברתי. |