איך סתמנו לליפא העגלון את הפה. 

תוצאות הניסויים לא מותירות מקום לספק, אבל הוויכוח אם לכלול את הפלסבו כחלק אינטגראלי מהטיפול בחולים שונים שריר וקיים. “אם מערכות הבריאות והפציינטים יבינו שפלסבו היא עוד תרופה, הגם שהיא לא מכילה חומר אקטיבי, אז בהחלט ניתן יהיה להרחיב את אפשרויות השימוש והטיפול בתרופה בעלת הערך הרפואי רב החשיבות הזו,“ אומר פרופ' זהר. מצד שני, חוק זכויות החולה מחייב את הרופאים לפרט בפני החולה את יעילות התרופה שניתנת לו. מובן שפירוט כזה יכשיל כל שימוש בפלסבו. “זו בהחלט מכשלה אתית,“ מסכים פרופ' זהר, “שהרי לא יעלה על הדעת שרופא ישקר לחולה. לכן יש למצוא את שביל הביניים שיאפשר שימוש גורף יותר בנפלאות הפלסבו".

מתוך: ההשפעות המדהימות של הפלסבו – אריאלה איילון, Y-Net דצמבר 2006

 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3336458,00.html 

יש מלכוד ללא ספק. אם נגלה למטופלים שזה פלסבו – הקסם יפוג, ואם לא נגלה יש עילה לתביעה במקרה שלא יבריאו. ואולי לא קראנו היטב את התמונה? יותר נכון – לא העזנו לראות את מה שהונח לפנינו? 

תוצאת המחקר (הלא חדשה בכלל), מצביעה על גורם מרכזי במערכת המורכבת של בריאות האדם. גורם שחברות התרופות לא משתגעות עליו כי אי אפשר לייצר כזה סינטטי. אבל פרופסור זוהר מציע להם לקרוא לפלסבו תרופה, למרות שאין בה חומר פעיל. "גם זה רעיון", יאמרו הגששים. 

חכמי קדם הטיפו לשמירה על בריאות הגוף למען תישמר גם הנפש בריאה, אבל סביר להניח שהם הבינו היטב שזו קביעה דו כיוונית – כלומר שנפש בריאה תורמת לבריאות הגוף. 

בעולם קצר הרוח אליו נקלענו כביכול "בלי משים", מותר לדבר על הנפש רק:

1. על ספה שגובה מאתיים דולר לארבעים וחמש דקות שיחה.

2. מול רוקח שמוכר סמים מורשים כמו פרוזאק, ריטלין ושות'.

3. במסגרת חוגים אולטרה מודרניים לאמונות מיסטיות אולטרה עתיקות.

ביתר שעות היממה שומרים אמונים לדבר היחיד החשוב – לשורה התחתונה על צורותיה השונות, החל מרווח למנייה וכלה בהגדלת נתח שוק. לא מדברים על בני אדם כעל מכלולים, אלא כעל מבנים שלהבנת כל קומה בהם דרוש מומחה מיוחד.

ובכן רבותי, סקופ! לא נקלענו בלי משים לשום מקום, רצנו היישר אל העולם החדש והנועז, תוך התעלמות אדוקה מכל קול שניסה לעצור אותנו.

בקצרה: סתמנו לליפא העגלון את הפה.

  http://www.zong.co.il/staticHTML/mooma/1-3560-195.html

אין לי הכשרה בבריאות הנפש, ולמרות זאת אחלוק על דעתו של פרופ' זוהר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בשיבא. פלסבו איננו תרופה בעלת חשיבות, ולא צריך לחפש אופציות לשימוש גורף בנפלאותיו. המחקרים הרבים בנושא מוכיחים שוב ושוב שמקצוע הרפואה הלך לרעות בשדות זרים, ולקח לשם איתו את ציבור המטופלים. או ההיפך – הציבור גרר את הרפואה. אבל זה לא ממש משנה – כי אנחנו הציבור, וחלקנו קבלו רישיון לעסוק ברפואה, והשאלה הגדולה שעומדת מאחורי כל העניין היא שאלת האחריות. זה מושג מפעם, מהימים בהם הפילוסופיה נחשבה למקצוע ראשון במעלה, ולא לנושא ארכאי לגמלאים בלבד.

אנחנו מתעצבנים (בצדק) על קברניטי המשק ועל מצביאי הנשק, כשאלו מתנערים מאחריות למעלליהם. אבל אם בכל זאת נשמע רגע את ליפא העגלון, ניווכח שאף אחד כבר לא ממש לוקח אחריות על שום דבר.

את הילדים תחנך מערכת החינוך, בשיתוף עם פלאי הריטלין, לבריאות תדאג מערכת הבריאות, בעיקר הביטוחים המשלימים והפרוטקציות. בטיחות הכבישים בידי מע"ץ והמשטרה, שיהיו כמובן האשמים העיקריים בתאונות הדרכים, ולאיכות המזון ידאגו ארגוני הצרכנים.

אני? אני אשמור על השורה התחתונה מכל משמר, אפסיק לעשן בתדירות של פעם בשנה, ארשם למכון כושר אבל לא יהיה לי פנאי להתאמן, אקנה מוצרי 0% בלבד( ספק אם יש כאלה באמת), וליתר ביטחון אקח Norlip.

יש מלכוד.

זהו המלכוד האמיתי, ולא השאלה איך למצוא פטנט למכור במיליארדים כדורי דמה שעלות ייצורם זניחה, ולשווק את המעשה כ – state of the art בפסיכו-נוירו-אימונולוגיה.

נוירו – עצבים, אימונולוגיה – מערכת חיסון, פסיכולוגיה – אתם יודעים. זה אחד המקצועות הכי לוהטים במחקר רפואי היום, אבל בעצם זה לבוש יעני מדעי לפילוסופיה העתיקה והמכובדת של כוחות האדם השלם להתמודד עם מצבי דחק סביבתיים, פסיכולוגיים ו/או גופניים.

רק שפילוסופיה לא נמכרת טוב בשוק הציני של זמננו, ומדע עם שם ארוך הולך נהדר.