איש נעים הליכות

  מאת: גאבין מק'פהרט. מתוך 'לונדון טיימס', ה-12.5.2016הופיע ב'בלייזר' (הוצאת ידיעות אחרונות, גליון אוגוסט 2016) תורגם מאנגלית ע"י איציק קורנפיין

חובת הגילוי הנאות דורשת ממני לציין בפתיחת המאמר שמעודי לא אהדתי כדורגל. את שנות ילדותי ונעוריי העברתי בעיר גלזגו שבסקוטלנד, מקום הולדתי. מעולם לא נותרתי אדיש למראות השכיחים, שחזרו על עצמם לפחות פעמיים בשנה: אלפי אוהדי סלטיק וריינג'רס - היריבות המקומיות - עורכים ביניהם תחרות השתנה במסווה של גאוות מלחמה סמי-תאטרלית, סמי-אידיאולוגית ודתית, שמחפות על אי יכולתם להביא לידי ביטוי יומיומי את כל יצריהם החיתיים. לא רק שלא נותרתי אדיש, אלא שבמהרה פיתחתי בוז מסוים כלפי סוג זה של 'ספורט'. בעוד שעמיתי לכיתה, קתולים ופרוטסטנטים, היו עוטים על עצמם את צבעי המלחמה ומתכוננים לקרב השנתי, אני העדפתי את שלוות הטבע, משחק ברידג' עם סבתי או האזנה לשופן. את הבוז הזה אף לקחתי עמי פעם אחת לעבודתי העיתונאית, כאשר כתבתי מאמר חריף לאחר רציחתם של שני תיירים אנגלים באיסטנבול לפני כמה שנים. עודני קורא לעיתים את מכתבי הזעם שנשלחו אלי בעקבות דברי, שכן הם תמיד מצליחים לעורר בי מצב רוח קומי בשעת דכדוך. אין בכוונתי להלאות אתכם, קוראי היקרים, בעברי המקצועי. אני מציין את דברים אלו רק בכדי שתוכלו להבין במקצת את תדהמתי לנוכח בקשתו של העורך שלי: לכתוב כתבה על מאמן ניוקאסל יונייטד, האנץ פון שטורמפאוסט. לאחר שהובהר לי שלא מדובר בהלצה, התגלתה ידיעה נוספת ומרעישה לא פחות – מאמן הכדורגל מהמוצא הגרמני, שמעולם לא העניק ראיון לתקשורת, נעתר לבקשת העיתון שלי רק לאחר שהוא העמיד בפניהם תנאי הכרחי: שאני אראיין אותו. אני, אשר קרבתי למגרשי הדשא מגיעה רק עד משחק קרוקט של אחר הצוהריים, נשלח כעת לראיין את מי שנחשב אגדה חיה בתחומו. החלטתי להיות מקצועי, להשאיר מאחורי את דעותיי הקדומות ולצאת להרפתקה זו בארץ לא מוכרת.  

 הר פון שטורמפאוסט, איש נעים הליכות             

 אני עומד באולם המבוא של אחוזתו של פון שטורמפאוסט בסקוטלנד של מעבר לטיין [נהר בצפון אנגליה – א.ק]. את הקירות מעטרים ציורי זן יפניים מהמאה ה-16. הם אינם נראים כתעתיקים כלל אלא כמקור. מהרגע שפסעתי אל חדר המבוא נתקפתי בדיסוננס, בסתירה מהותית שנתגלתה בין עבודת המחקר שלי על דמותו של המרואיין לבין השלווה הפתאומית שפקדה אותי עת כניסתי לביתו. בכל מקור עיתונאי שנחשפתי אליו בעת עבודת ההכנה, הצטייר פון שטורמפאוסט כרודן מהמאה ה-20, אחד שלא מרשה בשום פנים ואופן להכניס עיתונאים לחדר ההלבשה ואוסר על שחקניו להתראיין לתקשורת. הרחקה זו של עיתונאים מסביבת העבודה של המאמן עוררה גל של שמועות ורכילויות. אחת הכתבות אף ציטטה מקור מתוך המועדון (שלאחר מכן התגלה כעוזר המאמן, שפוטר לבסוף), שתיאר בפרוטרוט התפרצויות זעם לאחר מחצית ללא שערים, גול עצמי או הרחקה. כוכב העבר האנגלי, מייקל אואן, ששיחק תחת שטורמפאוסט עונה אחת, סיפר על יחס משפיל שגבל בשנאה. למרות שאואן נחשב כוכב בניוקאסל, שטורמפאוסט דאג למכור אותו מיד לאחר סיום העונה הראשונה שלו כמאמן ולהביא במקומו שחקנים אלמונים. נראה היה שמיד עם כניסתו לתפקיד, ביוני 2007, דאג שטורמפאוסט ליצור סביבו חבר נאמנים, משחקני הנוער עד אנשי הסגל המקצועי - שטורמפאוסט החליף כמעט את כולם. שחקנים וסגל שעברו בקבוצה מספרים על רמת המוכנות של שטורמפאוסט לפני כל משחק, על עבודה קשה גם בזמני מנוחה כמו תקופת טרום העונה ועל עבודת תיוק מרשימה של נוסחאות טקטיות ואסטרטגיות אימון. גם תמונותיו מעל דפי העיתון מספרות סיפור דומה. עיניו הכחולות כהות תמיד שקועות בתוך מבט חמור סבר, מסתירות מאיתנו את הנוף לנשמה, שנראית כאילו מעולם לא ידעה צחוק. שפמו הבלונדיני, הגזור בדייקנות של לייזר, לא שינה את גודלו מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, עד כדי כך שאדם עלול לחשוב שהוא לא יותר מכתם לידה שעיר.           

 אך לא היה זה אותו שטורמפאוסט שעמד מולי בחדר המבוא והזמין אותי לחדר העבודה שלו, היכן שהראיון התקיים. מולי עמד איש בעל הילה מסוימת, כזו שקשה להגדיר אותה בבהירות. הוא נראה כמו הכלאה בין אציל פרוסי מהמאה ה-18, איש קודש הודי וקיסר רומי. גם חדר העבודה של שטורמפאוסט אינו מלמד דבר על היותו מאמן כדורגל. החלל העצום של החדר מוסתר כמעט לחלוטין במדפי ספרים גדושים. ממבט ראשוני אני מזהה את כל כתביו של גתה, בגרמנית ובאנגלית, שמוצבים באמצע הספרייה, כאילו שהם אלו שאחראים על קבלת הפנים לנכנסים. "את כולם קראתי", מצהיר מאמן ניוקאסל יונייטד, דואג להסיר מפניי כל ספק שעלול לכנן בי לנוכח עמדתי הברורה כלפי אנשי הכדורגל. כעת ברור לי מדוע הוזמנתי דווקא אני, מבקר התרבות של הטיימס הלונדוני, לראיין את אישיות הכדורגל הזו. יכול להיות שיש משהו מהרודנות באיש הזה, שכנראה וחשוב לו להשיג הסכמה כללית לגבי עיסוקו. אני נתקף חשד, שמא כל התפאורה הזו הוכנה בקפידה בכדי לערער את דעותיי הנחרצות. אך במהרה אני מוכרע תחת האותנטיות שמשדרת הסיטואציה.  

הר פון שטורמפאוסט, אני חייב להתחיל את הראיון בשאלה שנועדה לקוראי הקבועים בטיימס: מדוע דווקא בחרת בי, מבין כל העיתונאים, לראיון הראשון שלך לתקשורת?          

  "מדוע לא? אתה הרי מבקר תרבות, ובתרבות עסקננו. גם קהל הקוראים שלך, האנין טעם, זכאי לחוות קצת מהכדורגל."

אתה בוודאי מודע לכך שאני לא רואה בכדורגל כתרבות?

 "אני מקווה שתשנה את דעתך בנושא."          

תשובות לקוניות הן הסגנון של שטורמפאוסט. הוא ממעט להסגיר פרטים ביוגרפיים על עצמו, אך בכך הוא מסגיר יותר מכל דבר את אישיותו הייחודית.  

בתקשורת אתה מתואר כרודן, כאיש קשוח וקפדן, כאחד שלא עושה הנחות גם לכוכביו הגדולים ביותר. אנשים שעבדו תחתיך מספרים על פחד שקיים בסביבת העבודה שלך. אך בביתך נראה כאילו השלווה שולטת. איך תסביר את הפער הזה, בין דמותך הציבורית לדמותך הפרטית?           

"גתה אמר: 'המבקש להבין את המשורר, חייב ללכת אל ארצו של המשורר'. מעבר לכך אני לא חושב שאוכל לענות על השאלה, שכן אינני קורא מדורי ספורט." 

גתה אמר גם: "המוצא שלווה בביתו, בין אם הוא איכר או מלך, הוא המאושר באדם". האם אתה שומר במודע על דמות קשוחה בחייך המקצועיים, רק משום שאת השלווה מצאת בביתך?         

"נהדר, אני רואה שאתה בקי בוולפגנג פון גתה שלנו. ידעתי שזה היה מעשה חכם להזמין אותך לביתי. גתה היווה, ועודנו מהווה, השפעה עצומה עלי. הוא משתקף בכל עבודתי כמאמן כדורגל, מהפרט הקטן לגדול. כן, בביתי יש שלווה, ועל כן אני מאושר. אך אני גם מאמין בעבודה קשה." 

תרחיב, אם לא קשה לך, על "עבודה קשה".        

" ובכן, בנושא זה אני הולך בעקבות קאנט. המעשים חייבים לבוא מתוך הרצון הטוב, אחרת אין בהם כל טעם. אני איש מעשי, לכן כאשר אני נתקל באנשים מעולם הכדורגל, עלי להקנות להם ערכים שונים ממה שהם רגילים. אני אומר תמיד לשחקנים שלי: "התוצאה לעולם לא משנה, אלא הכוונה". בתרבות האינסטנט כמו שיש לנו כאן בבריטניה של שנות האלפיים, זה יכול להיות קצת קשה להבנה. אבל בעניין זה אני לא עושה הנחות, שכן אני רואה זו כחובה מוסרית מהמעלה הראשונה."  

כדורגל ופילוסופיה            

 דמותו של קאנט מופיעה לפתע לנגד עיני. הפילוסוף הפרוסי מהמאה ה-18, איש הנאורות הדגול, מגיח לאחד מסיבובי הבוקר הידועים שלו כאן בטיין הסקוטי. בהחלט יש מקום להשוואה בין שני הגרמנים המרשימים הללו, זה שיושב מולי ומפטם מקטרת מעץ משובח, לבין הפרוסי שהקדיש את חייו להגות ולמדע. כמו קאנט, שטורמפאוסט חי בגפו, ללא בת זוג וחשוך צאצאים. הוא מגיע ראשון לכל אימון בקבוצה ועוזב אחרון את המגרש, רק לאחר שבדק כל פרט ופרט במערך הכולל שמתחזק את המועדון - לא אתפלא אפילו אם יום אחד ימצאו אותו מודד את גובה הדשא. הוא מקדיש את חייו לכדורגל, מוצא בספורט הזה שליחות אמיתית. כמו קאנט, שטורמפאוסט בא להאיר את חיינו בכשרונו העצום. והעבודה הקשה הזו אכן משתלמת. בתשע שנותיו במועדון, הביא שטורמפאוסט את ניוקאסל יונייטד ממעמד של קבוצת כורי פחם צפון-אנגלית, למעצמת כדורגל שוברת שיאים. יותר משלושים גביעים וצלחות, מקומיים ובינלאומיים, אספה יונייטד תחת 'אגרוף הסער' [גרמנית, אגרוף הסער – א.ק]. אני מזכיר לעצמי שבאתי לראיין אישיות כדורגל. בין רשימותיי נמצאות שאלות עיתונאיות נדושות כמו, למשל, על גמר ליגת האלופות הצפוי, השישי בשש השנים האחרונות, מול ארסנל. אך השיחה בינינו כבר גלשה אל תחומים לא קשורים... האמנם לא קשורים? 

עושה רושם שאתה מנהל חיים כפולים; מצד אחד אתה מוביל קבוצת כדורגל לאינספור תארים, ומצד שני נראה שחייך ספוגים בתרבות היפה. איך אתה משלב בין שניהם?          

 "אני עושה זאת ללא כל ניסיון מודע. אני לא מחלק את הזמן שלי ביניהם, שכן בעיני, הפילוסופיה, השירה, התרבות היפה כמו שאתה קורא לזה, קשורים לעיסוק בכדורגל קשר בל יינתק. אדם יכול לקום בבוקר ולשאול את עצמו שאלות הרות גורל: מה מקומו בעולם, מהי זהותו האמיתית, מהו היופי וכדומה. במרבית המקרים הוא יפנה לאנשים חכמים ממנו שמצאו את הפנאי להתעסק בשאלות אלו בצורה רצינית יותר, בין אם הם פילוסופים או אנשי דת דגולים. בחלק קטן מהמקרים הוא ינסה לתת משמעות לשאלות הללו בעצמו, בתקווה שהם יעניקו לו שלווה ואושר שיעזרו לו להתגבר על חוסר הטעם שבקיום. ובכן, אני מוצא, ותמיד מצאתי, את המשמעות הפנימית שלי בכדורגל."

תסלח לי על החוצפה, אך נראה לי שאתה מוזג את החלב לתה הלא-נכון.        

"כלל וכלל לא, ידידי. הכדורגל הוא עולם אלגורי מושלם לעולמנו, במיוחד בתקופתנו זו, בה גבולות הזהות מטשטשים והגדרות הטוב והרע כמעט ולא קיימות יותר. הכדורגל מספק לנו מערכת שלמה של סמלים בעלי משמעות אמיתית. הטוב הוא טוב, הרע הוא רע. חייבים לאהוב, אך גם חייבים לשנוא. החולצה שאתה לובש, בין אם אתה אוהד או שחקן, מגדירה את מקומך בעולם, מסמלת את מעמדך בו ומקנה לך חופש פעולה אמיתי. עוד מימי אריסטו הגיעה האנושות להבנה – כוללנית למדי לטעמי – שמטרת האדם היא להגיע לאושר. אך עם התפתחות המדעים, השתלטותו של הפוסט-מודרניזם ולאחר מכן של הניאו-ארכאיזם המיסטי על ההגות, הכל נהפך לבליל אמורפי אחד גדול, כזה שעלול לגרום לאדם להגיע לכדי ייאוש. הכדורגל עונה על צרכיו הרוחניים הבסיסיים ביותר של האדם. הוא לא אלוהים, אך הוא יכול להיות כזה. אנו במערב כבר מזמן איבדנו קשר עם האלים שלנו, עד כדי כך שהאלוהים שלנו הורחק מעלינו ונהפך לאב קדמון בלתי נגיש. הקרבת הקורבנות, הקשר המעשי שהיה פעם בין האדם לאל, נעלם מהעולם שלנו, ובמקום זאת אנשים פונים לרשתות חברתיות כמו ה-'LookatME  ' המגוחך הזה, מעלים לעצמם מנחה ובטוחים שבכך הם מגשימים את עצמם. אך כשאוהד אמיתי של קבוצה מגיע למגרש, שם את הצעיף, עוטה על עצמו את צבעי הקרב ושר בקולי קולות את שירי המלחמה למען הצלחת קבוצתו, הוא מגיע להגשמה רוחנית שאין עליה עוררין. וכל זאת עוד לפני שהגול הראשון הובקע! וכאשר הוא בא, ידידי, עליך להסתכל על פניהם של האנשים ביציעים – אקסטזה מהולה בחרדה של חצי משימה שבוצעה. הגול השני עוד יותר טוב, הוא מקרב אותנו צעד נוסף אל עבר השחרור. וכאשר השלישי מגיע, אין ספק בדבר תחושת הגאולה, האמיתית, שמציפה מיליוני אנשים ברחבי העולם. זו אחת הסיבות שאני דוגל באופן קנאי בכדורגל התקפי, שכן אני רואה זו כמשימה דתית חשובה ביותר."

אבל נראה כאילו אתה מתאר עולם מושלם, ללא כאב וחרדה, שבו הטובים מנצחים. הקולנוע נותן לנו את זה בצורה מספקת כבר 130 שנה. מה יש לכדורגל לתרום בנושא?          

 "ההשוואה לקולנוע לא מקובלת עלי. אמנם שמעת מפי צד אחד של הסיפור – הצד המנצח. אך יש גם צדדים אחרים. אני מדבר כאן על הממד הטרגי של החיים. הקולנוע, במיוחד הקולנוע העכשווי, אינו מעניק לנו את זה בצורה מספקת. הכדורגל כן. קבוצתי הגיעה להישגים רבים, היא גם ידעה כישלונות, אך היא לא הקבוצה היחידה בעולם. זוהי העת שלה, ללא ספק, אך זמן שקיעתה עוד יבוא. הכדורגל מעניק לנו מידה מספקת של סבל הכרחי להבנת הקיום. בין אם אלו תקוות שמנופצות בדקה אחת בתוספת הזמן, או החרדות המתלוות בין משחק חשוב למשנהו, הכדורגל מצליח לענות על הסתירה הזו: על הכמיהה לאושר תוך כדי קבלת הסבל. אני תמיד אומר לשחקני: "אין דבר כזה טקטיקה מנצחת". ניתן לשחק כל משחק בצורה מושלמת, כפי שקורה בקבוצתי מידי שבת ורביעי, אך עדיין להפסיד - עדיין לטעום קצת מקללתו של אדיפוס וממזלו הרע של איוב. זה הכדורגל! כל אוהד יודע זאת, בין אם הוא מסוגל להגדיר זאת במילים או להרגיש זאת בקיבתו- כדורגל הוא חיים שלמים."

מבט אל העתיד, מילה לאוהדים 

 שטורמפאוסט מציע לי שנעבור לגינה הפנימית שבביתו, "גינת ה'ווה' [יפנית, שלווה – א.ק]" כפי שהוא קורא לה. מסביבי עצי בונזאי מטופחים. אשד מים נופל מחריץ מלאכותי בתקרה אל תוך אגם קטן. הכל כאן צבוע בצבעים בהירים של טבע מושלם באור יום. "כאן אני תמיד מתכונן למשחק הקרוב. במגרש לעולם לא תמצא אותי מתוח או כועס, רק בגלל הגן הזה". ואכן, השם שהעניק שטורמפאוסט לפינה זו בביתו הולם בהחלט. מיד אני נתקף ברוגע, עד כדי כך שאני חושש שמה אנטוש את משימתי העיתונאית שלשמה נשלחתי בכדי להתפנות למדיטציה של אמצע היום. אך דבריו הקודמים על החובה של מעשינו מחזירים אותי לראיון ולהבטחה שנתתי לעורך שלי לגרום לשטורמפאוסט להשחיל מילה או שניים על שאיפותיו העתידיות. כאחד שהגשים את כל מה שאפשר להגשים במשך 20 תקופות בזמן כה קצר, חשב העורך שלי שיהיה "נחמד" לקוראים לדעת מהן תוכניותיו של אלילם. 

הר שטורמפאוסט, לאחר שהגעת להישגים כה רבים בכל כך מעט זמן, לאן עוד תוכל לחתור? מה הוא הדבר שמניע אותך להמשיך?          

 "תסתכל מסביבך, אתה רואה את עץ הבונזאי הזה? אני מטפח אותו כבר 25 שנים. כל יום אני מגיע לכאן ומסתכל עליו וכל יום אני מוצא בו משהו חדש. אני מדבר איתו לפעמים. כמובן שלא שיחות חולין של מסיבות קוקטייל, גם לא שיחות ברומו של עולם. אני מדבר איתו במבט, לא במילים. והוא חוזר ואומר לי תמיד: "הר פון שטורמפאוסט, היה כל מה שאתה". אני מפרש זאת בדרכי. אתה עלול לפרש זאת כדרכך. מה שעץ הבונזאי הזה לימד אותי, שאין טעם לשאול את עצמך מה יהיה. חכם זן אמר פעם: "העבר הוא היסטוריה, העתיד תעלומה וההווה הוא מתנה", חכם הזן הזה הוא עץ הבונזאי שלי".     

ובכך הוא סיים את דבריו, בשתיקה נתונה לפרשנות. אני נפרד ממנו בלחיצת יד קרה (אחרי הכל, הוא עדיין גרמני). באתי למפגש שלי עם האנץ פון שטורמפאוסט מלא בדעות קדומות על כדורגל. אני חייב לציין שחלק מהן הופרכו. אני לא חושב שאי פעם אוכל להביא את עצמי לכדי בהמיהיות ביציע, אך לפחות כעת אני יודע שאנשים מצוינים כמו הר פון שטורמפאוסט אמונים על הספורט הפופולרי ביותר בעולם. משום מה, למרות הריחוק שלי מהכדורגל, אני מוצא נחמה. כנראה שדבריו נגעו בי, ובעולם הרחב הזה, עולם הכדורגל, טוב שישנו מלך פילוסוף כמו שטורמפאוסט שיעניק לו סדר ומשמעות. 

 לונדון, מאי 2016.