הגיע הזמן לתקוף
 שיטת "האיזון הקדוש" היא דרכה של ישראל לשרוד ולהרגיש נורמלית. אם קורה משהו בשמאל, מיד צריך לבטל אותו באמצעות אירוע מימין - ולהירגע. המשוואות האלה יוצרות אשליה של שפיות ופוטרות את הרוב הדביק, המחפש את המרכז החמים וחסר הדעה, מכל התייחסות עניינית. משם, ממרחבי הקונסנסוס חסר הערכים והתוכן, יבוא חורבנה של ישראל, כי אם הנושא מאוזן ומתבטל, לא צריך לנקוט עמדה ולא צריך לעשות כלום. אין פלא איפא, שישראל מרובת המשוואות אינה יכולה להכריע בעניינים ערכיים ומדינתיים. המשוואה האחרונה היא זו הנוטה גשר בין המשתמטים משירות צבאי לחיילים שסירבו לפנות בתים בחברון. כביכול, מצד אחד ניצבים ה"משתמטים" - מלה נרדפת לשמאלנים יפי נפש מתל אביב רבתי; ומאידך, ישנם סרבני הפינוי - לאומנים ואידיאליסטים, אבל "קצת" קיצונים, פטריוטים ודתיים מדי. ואנחנו באמצע: גרים מחוץ לתל אביב, אבל אין לנו בית בחברון, רוצים שלום, אבל לא מוכנים לשלם לערבים את מחירו. במקום שגל דאגה ישטוף את המדינה נוכח העמדה המתמשכת של רבנים וקנאים, שחדרו כתאים מחתרתיים לרקמות הממלכתיות של ישראל, יצרנו משוואה, רתחנו יומיים, גינינו - והמשכנו הלאה. הכל מאוזן, ברוך השם. אחרי שיעברו גלי הדמגוגיה, הספינים והאופורטוניזם התקשורתי, יסתבר שהמשוואה הזאת מסוכנת מאוד, משום שהיא פוטרת אותנו מהתמודדות עם מה שנמצא במחוזות הפרא של ישראל. ככל שההתעלמות מסרטן הלאומנות הרבנית גדלה, סכנת החיים קרובה ומוחשית יותר. המשוואה האמיתית היא בין סרבני חברון ושורשיהם התורניים לחמאס, חיזבאללה, הפונדמנטליזם הנוצרי ולשאר אחיהם בעולם הקנאות. מה שמתחולל בישראל אינו ייחודי, אלא חלק ממערכה עולמית. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, קיבל בשטחיות נוראה את "תמונת העולם" שצוירה על ידי סמואל הנטיגנטון, לפיה מלחמות העבר על אינטרסים כלכליים, לאומיות וטריטוריות פינו את מקומן למלחמת תרבות חוצת גבולות. מתחוללת לנגד עינינו, טען הנטינגטון, התנגשות ציוויליזציות - הנצרות נגד האיסלאם וקנאותו. זו טענה נוראה, לפיה העולם נחלק לשני ממדים בלבד - מצד אחד כולנו בוש, ומצד שני "הם" כולם, אוסאמה בן-לאדן. כך, באחת, נדחקו לפינת הרעים המוחלטים כל הטורקים שהם גם מוסלמים וגם דמוקרטים, מאות מיליוני אזרחי הודו המוסלמים והדמוקרטים, הערבים-ישראלים, מאות אלפי הדמוקרטים החדשים בפלשתין ורבים אחרים בעולם. לעומתם, אנשי זדון רבים מקבלים "הכשר" רק משום שהם נוצרים או יהודים. הגיע הזמן להציג תמונת עולם אחרת. ההתנגשות האמיתית היא בין אזרחי הציוויליזציה הדמוקרטית, לבין אזרחי הציוויליזציה התיאוקרטית. הראשונים מקבלים כל אדם, ללא אפליה, כמקור הסמכות השילטונית; האחרונים לא מוכנים לראות בבן תמותה סמכות מחייבת וכל יהבם נובע מהאל ונשען על תורתו, שליחיו וקנאיו. הקרע הזה חוצה את הנצרות ואת האיסלאם וקורה גם אצלנו, ביהדות. למרות השמאלץ הדביק והעמום "אחדות ישראל", אין מנוס מהשאלה האם אכן יש, או צריכה להיות, אחדות כלשהי עם האנשים האלה. לדעתי התשובה היא "לא" - הם אינם אחיי, אלא אויביי. אין הבדל תיאולוגי בין רבנים מסוימים מחברון למנהיג חמאס הקודם השייח אחמד יאסין, או למטיף אוונגלי המייחל למלחמת גוג ומגוג על אדמת מגידו שלנו. אלה שאומרים "חוק אלוהים תחילה" אינם שונים זה מזה, בין אם הם לובשים כיפה רבנית, טורבאן של חיזבאללה, או גלימת "רועה רוחני" מצפון אמריקה. אלה ואלה נלחמים נגדי באכזריות, הם אויבי החופש והדמוקרטיה ויריבי החירות, השוויון ומעמד האשה. בעולם כזה הקואליציות חייבות להיות שונות ממה שהורגלנו אילו. התיחום בין "לנו" ל"צרינו" אינו רק לפי קווים לאומיים, משפחתיים, אמוניים וגנטיים. העולם נחלק לקואליציה בין חלק מהיהודים, חלק מהנוצרים וחלק מהמוסלמים לחלקים האחרים בין ובתוך האומות והאמונות. הדמוקרטיה נגד התיאוקרטיה. לא מדובר בוויכוח "רך", אלא במלחמה אמיתית - הרב נגד הריבון, "היהודית" נגד "הדמוקרטית", ההלכה והשריעה נגד החוק, הכנסייה נגד המדינה. הן לא יכולות לדור בכפיפה אחת והן נלחמות היום את המלחמה העתיקה והמודרנית ביותר - הדת נגד המדינה. ובמלחמה כמו במלחמה: דינו של הרב המסית כדינו של השייח המדיח, כי שניהם עוינים באותה מידה. זה רוצה את מותי האישי וזה רוצה את מותי הערכי והדמוקרטי. מאחר שאני מתנגד לעונשי מוות באשר הם, איני יכול לבקש את העונש הזה לאויבים מבית. אבל צבא המדינה הדמוקרטית, כמו גם מערכות השלטון שלה, חייב לעבור "טיהור" מכל האויבים מושתלי התיאוקרטיה. אסור לתת ל"צבא האלוהים" להשתלט על גורם הכוח והעוצמה המדינתי ולעשות בו כבתוך שלהם. המדינה חייבת לנתק את כל צינורות ההחייאה, ההנאה וההטבה לאותם הגורמים שחותרים נגדה. הדמוקרטיה חייבת להפסיק להתנצל ולהתגונן - הגיע זמן היוזמה וההתקפה. מלים רפות ונוסחאות מעורפלות לא יועילו כאן. בהכרעה בינם לביננו, אני בעדנו - בעד הדמוקרטיה ונגד כל אויביה, מחוץ ומבית. |