בטח כבר הבנתם, שאמא משפצת, בטח כבר הבנתם, שאני מתגוררת, באיזו קונסטלציה, אצלה, למעלה, על גג בנינה. אם תרצו...צופה על המרחב השקיעתי ממרפסת אותו בית, יום יום. זה אלמנט נפלא, אך לא קשור... ארוחה משפחתית, אתמול, לרגל יום הולדתו של אחד מאחיי. הבית הפוך, מרוצף ללא רוֹבָּה. שולחן של גינה, ירוק עמוק. מקושט כיסאות עץ ופלסטיק. לתת מענה לישבנים, מעליהם מונח פה לאכול... שיחה מהולה ביין לבן, חביבה. עוף למי שבוחר, סלט (מעולה), ועוד כמה... בשלב העוגה בקפה...אני מציינת ש"כל הכבוד", לאחד מאחיי, שטורח על אותו שיפוץ מטורף, בשקידה מרובה. "צריך הרבה מוטיבציה", אני אומרת לו, "בכדי לבצע כזה שיפוץ". "אני מסור למשפחתי, אין לי משפחה אחרת, אין לך מושג כמה חשובה לי המשפחה הזאת. זאת המוטיבציה שלי", אני מביטה בו, עיניי ירוק, יש יאמרו של קור. השתהתי על המשפט הזה. בדקתי עצמי מולו. אמא שלי אומרת שאני לא מחוברת. אני שומרת את חיי שלי לעצמי ואת חייהם של משפחתי המורחבת, לשלהם. למה? לא מדובשם ולא מעוקצם. כפשוטו. מי שלא חי בבית הוריו מגיל צעיר, משהו...וכי מה ניתן לצפות. לאיזו סולדריות של פעולה? אם בכלל. תן לי ואתן לך ברמה העמוקה יותר....הורה...ילד... כאב אז. עדיין כואב, משתקף במציאות העכשוית שלי כילדה מולה. משתדלת שלא ישתקף במציאות שלי כהורה מול ילדיי. לפוסט הזה מספר מילים מצומצם מידי מול באר הרגשות והיכולת לראות מכאן ומכאן. ובכלל, חושפני אולי... מה שאתה מסתיר, אתה מסתיר מעצמך...זוהי לא התפתחות זוהי מגמת שינה. לא רוצה לישון. נקודה.
|